ב"ל 42431-11-19

תקציר

פסק הדין דן בקבילות תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (הנתבע) בדבר הכרה בטינטון של התובע כפגיעה בעבודה. התביעה הוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, מה שהוביל לוויכוח האם התביעה התיישנה. התובעים טענו כי לא קיבלו את מכתב הדחייה מהנתבעת, מפברואר 2016. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו וכי נטל ההוכחה מוטל עליהם, שכן הנתבע שלח את מכתב הדחייה בדואר רשום. בית המשפט דחה גם את טענות התובעת להארכת המועד, אשר התמקדו בחוסר ההגינות הנטען של הנתבעת, במצבה הרפואי של התובעת ובסיכויי הצלחת התביעה. זיכרונו של התובע את האירועים לא היה עקבי, וטענת המצב הרפואי הופרכה על ידי אשת התובע, שאישרה כי טיפלה בענייניו היומיומיים באותה תקופה. בנוסף, סיכויי הצלחת התביעה נחשבו נמוכים בשל אי עמידתו של התובע בדרישות החוק להכרה בטינטון כפגיעה בעבודה. אשר על כן, פסק הדין דוחה את הטענה בדבר מכתב דחיית הטינטון בשל תקופת ההתיישנות. עם זאת, מאחר שהנתבעים תיקנו את החלטתם בעניין ליקוי שמיעה לאחר הגשת התביעה, חויבו לשלם לתובע 2,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות שני הצדדים וניתן לערער עליו תוך 30 יום מקבלתו.