ע"א 430/73

תקציר

התיק סובב סביב שתי צוואות מתחרות של המנוח שמואל כהן. על הצוואה הראשונה, בכתב, היו עדים שני אנשים, בהם אחיו של המנוח, המשיב. הצוואה השנייה, בעל פה, נערכה לכאורה חמישה ימים לפני מותו של כהן והעידו עליה המערערים, שהיו חברים של המנוח. שופט בית המשפט המחוזי סירב לאשר את הצוואה בעל פה, בנימוק של ספק אם היא נעשתה בתנאים הקבועים בסעיף 23(א) לחוק הירושה, ובפרט שהיא נעשתה בנוכחות שני המערערים בו זמנית. לשופט היו גם ספקות לגבי אמיתותה של הצוואה שבעל פה, במיוחד משום שקיומה סותר את הצוואה הכתובה ואת תצהירו של בנו של המנוח, שהצהיר כי אביו לא ביטל את הצוואה הכתובה ולא ערך כל צוואה אחרת. בערעור קבע בית המשפט העליון כי קיימים שני מכשולים משמעותיים לאישור הצוואה בעל פה. ראשית, המערערים לא עמדו בסעיף 23(ב) לחוק הירושה, המחייב את העדים להקליט, לחתום ולהפקיד תזכיר של תוכן הצוואה בהקדם האפשרי. תזכיר הצוואה בעל פה הופקד כששה או שבעה שבועות לאחר מותו של המנוח, דבר שבית המשפט ראה מאוחר מדי. שנית, תצהיר בנו של המנוח סתר את גרסת המערער לאירועים, והטיל ספק במהימנות עדותם של המערערים. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההקפדה על סעיף 23(ב) להבטחת דיוקן ואמהותיותן של צוואות בעל פה, וקבע כי רק במקרים נדירים יכול שופט להתעלם מדרישה זו. מאחר שלשופט היו ספקות לגבי אמיתות הצוואה, ונוכח העיכוב בהפקדת התזכיר, לא ניתן היה לאשר את הצוואה בעל פה. ככלל, הסכים בית המשפט העליון עם סירובו של בית המשפט המחוזי לאשר את הצוואה בעל פה ודחה את הערעור, תוך שהוא מורה למערערים לשלם למשיב 2,000 ל"י הוצאות.