עמ"נ 45835-09-13

תקציר

הערר נסוב סביב אישורה של תכנית 325, העוקבת אחר תכניות ג/10896 ו-ג/10897, שכולן נוגעות לאותה קרקע. מטרותיה של תמ"א 325 הן איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, ותכנון מיטבי של השטח תוך שמירה על זכויות הבנייה של תכניות ג/10896 וג/10897. המערערת טוענת כי קיימת סוגיה משפטית ברורה בשאלה האם קיים רצף תכנוני בין תכנית ג/10897 לבין תכנית 325, ומשכך, אין בית המשפט צריך להיות כבול לכלל ה"ריסון" בבואו לפרש תכניות. עם זאת, בית המשפט מוצא כי החלטת ועדת הערר בדבר הרציפות התכנונית מבוססת על עניינים תכנוניים-מקצועיים ולכן בית המשפט לא יתערב אלא אם כן יימצא פגם פרוצדורלי. בית המשפט קובע כי אין לראות בתכנית 325 ובתכנית ג/10897 תכנית אחת לצורך פיצוי. אמנם קיים קשר תכנוני משמעותי ביניהם, אך אין ביניהם קשר פורמלי, והם גם לא אושרו תוך זמן קצר. יתר על כן, תמ"א 325 לא ביצעה כל פעולה תכנונית נדרשת – מטרתה היחידה הייתה פיצוי קנייני למי שערכי חלקותיו ירדו. לכן, אין רצף תכנוני. עוד קובע בית המשפט כי ועדת הערר לא פסקה פיצויים בניגוד להוראות תכנית 325, אלא פיצתה את המשיבים בגין ירידת ערך מקרקעיהם, וזאת בהתאם לחוק התכנון והבניה. לבסוף, בית המשפט קובע כי ועדת הערר לא דחתה כבדרך אגב את תכנית 325, אלא קבעה פיצויים בגין תפיסת מקרקעי המשיבים בהתאם לתכנית. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות משפט של המשיבים.