ת"א 29474-12-21

תקציר

השופטת החליטה לדחות את התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע בגין לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשנ"ה-1995. ההחלטה מתבססת על מספר גורמים. ראשית, השופטת מדגישה כי את הדברים המכפישים לכאורה שנאמרו על ידי הנתבע במהלך אסיפת דיירים טעונה, יש לבחון באופן אובייקטיבי דרך עיניו של אדם סביר, תוך התחשבות בהקשר בו נאמרו, הנסיבות והמשמעות "בין השורות". מהראיות שהוצגו בבית המשפט עולה כי לתובע היו סכסוכים עם מספר דיירים בנוגע לשימוש בחצר המשותפת של הבניין, ואסיפת הדיירים הסוערת נועדה להוציא את התובע מוועד הבניין בשל נושאים אלה. את דברי הנתבע, אף שאינם ראויים ואינם נעימים, יש לראות בהקשר של חילופי דברים סוערים אלה והטענות שהועלו כנגד התנהגותו של התובע, ואין בהם משום לשון הרע שכן הם לא נועדו להילקח כפשוטם. כמו כן, התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהדברים נשמעו בקול רם מספיק כדי להישמע על ידי עוברי אורח או שכנים, או כי הנתבע הגיש נגדה תלונה למשרד החינוך. בנוסף, השופט קובע כי דברי הנתבע יהיו מוגנים מכוח הוראת תום הלב שבסעיף 15(4) לחוק, המעניקה הגנה להבעת דעה על התנהגותו או אופיו של התובע, במיוחד כאשר נאמרו במהלך חילופי דברים סוערים. ההצהרות, בהסתכלות אובייקטיבית, לא חרגו מהסביר והתובע לא הביא ראיות סותרות. יתר על כן, התובע לא הצליח להוכיח כי הנתבע פעל מתוך כוונה לפגוע, דבר המהווה נדבך מכריע בתביעות לשון הרע. השופט דוחה גם את טענת ההסתה, שכן ראיות התובע לא היו מספיקות. לבסוף, בהתחשב בכך שהתובע בחר לנהל את התיק ביסודיות, השופט מורה לתובע לפצות את הנתבע בהוצאותיו, לרבות שכ"ט עורך דין, בסך 5,000 ₪ בתוך 30 יום. על ההחלטה ניתן לערער כדין.