ת"צ 40940-10-16

תקציר

פסק הדין דן בחמש נקודות מחלוקת מרכזיות שהעלתה הנתבעת, בוקינג, בתביעת הגנת הצרכן שהוגשה נגדה. ראשית, בוקינג טענה כי סעיף השיפוט בתנאי השימוש שלה קובע כי החוק הישראלי אינו חל, מה שהופך את המקרה ללא תקף; עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו, תוך שהוא מצטט פסיקה קודמת לפיה סעיפי סמכות שיפוט כאלה בחוזים אחידים הם לכאורה מפלים ויש לפסוק בהם בטלים. שנית, בבוקינג טענו כי הם אינם אחראים למידע המטעה שנמסר להם, שכן לא ניתן היה לצפות מהם באופן סביר לפקח ולהבטיח את חוקיות כל המידע מלמעלה ממיליון בתי הארחה ברחבי העולם. בית המשפט מצא כי מדובר בטענה מהותית, אך חסרת סיכוי, ובשלב המקדמי של ההליך די היה בטענת התובעת כי בוקינג אחראית להבטחת חוקיות המידע על פי הדין הישראלי. שלישית, בוקינג טענה כי לא ניתן לראות בתביעה תביעה ייצוגית, אך בית המשפט חלק עליה, תוך שהוא מצטט פסיקה קודמת דומה (פרשת פתאל) שאישרה תביעה ייצוגית נגד רשת בתי מלון בגין פרסום מטעה, והדגיש כי אין צורך בבדיקה פרטנית של הסתמכותו של כל תובע על הפרסומת. רביעית, בוקינג טענה כי ישראל אינה הפורום המתאים לדון בתביעה, אך בית המשפט אישר כי ישראל היא הפורום הטבעי במקרה זה, בהתחשב בסוגיה הישראלית המובהקת, וכי הפעלת אתר אינטרנט בעברית נגיש לישראלים על ידי בוקינג, לצד ציפייה סבירה שחברה המשווקת מוצרים בישראל תהיה חשופה כאן לתביעה משפטית. לבסוף, הגיע בית המשפט למסקנה כי טענת בוקינג כי פרסום הפרסומת המטעה התרחש מחוץ לישראל נדחתה; פרסום תכנים באינטרנט נחשב כמעשה שנעשה בכל מקום, ומשכך היה די טעמים למתן היתר ההמצאה. משכך, נדחתה הבקשה לביטול היתר ההמצאה של בוקינג, וחברת בוקינג חויבה לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ בתוך 60 יום.