ריבוי נשים במשפט העברי בירושלים וסביבותיה במאה התשע עשרה: הגמוניה ספרדית ומפגש בין מסורות Multiplicity of women in Hebrew law in Jerusalem and its surroundings in the nineteenth century: Spanish hegemony and a meeting between traditions

תקציר

תקציר בעברית:מחקר זה מראה כי בנושא ריבוי נשים התכנסה פסיקת בתי הדין בארץ ישראל במהלך המאה ה-19 אל הקוטב הפרו-מונוגמי של הדפוס הספרדי, שאותו החילה גם על קהילות מזרחיות בעלות מסורות פרו-ביגמיות מצד אחד ועל האשכנזים ששללו לגמרי את הביגמיה מצד שני. תהליך ההתכנסות התרחש בעת שבארץ ישראל התקיים תחת דומיננטיות ספרדית מפגש בין עדות ודיינים בעלי מסורות חברתיות ומשפטיות שונות, וכן בעידן של התגברות הנוכחות הפוליטית והתרבותית של מעצמות המערב במרחב, ומתוך זיקה אליהן. הנושא של ריבוי נשים הוא אחד ההבדלים הבולטים בין העדות היהודיות בדומה לציוויליזציות הנוצרית והמוסלמית שבקרבן הן חיו ומהן קבלו השראה במידה כזו או אחרת. מבחינה משפטית עמדת המוצא של כל העדות בשאלה האם ביגמיה שרירותית מותרת או מוגבלת, היא התלמוד הבבלי. ואולם, כבר במהלך ימי הביניים התגבשו שלוש מסורות עדתיות שונות: מזרחיים, ספרדים, אשכנזים. המסורת המזרחית, שפעלה במרחב מוסלמי מובהק, המשיכה בתוואי של התלמוד הבבלי שלפיו הביגמיה מותרת בכפוף לכמה הגבלות. מנגד נצבה המסורת האשכנזית, שפעלה בסביבה נוצרית מובהקת וחוללה מהפכה גמורה בנושא בהשוואה לעמדת המוצא של התלמוד הבבלי. מסורת זו הטילה הגבלות סטטוטוריות חמורות בדמות חרם דרבנו גרשום, שמלוות בסנקציות חריפות בעלות אופי פלילי, על מי שנושא אישה על אשתו. הביגמיה נעקרה למעשה מקרב החברה האשכנזית כבר במהלך המאה ה-13 ונותרה רק ביגמיה פורמאלית. בתווך, בין המזרחים לאשכנזים, ניצבה המסורת הספרדית, שבחלק מן התקופה פעלה במרחב מוסלמי ומאוחר יותר עם התקדמות הרקונקוויסטה פעלה בעיקר במרחב נוצרי. מסורת זו הגבילה בכלים חוזיים את הביגמיה על ידי הוספת תנייה לכתובה המכונה במחקר 'תניית המונוגמיה', ולאחר הגירוש מספרד הנוצרית גובְּתה בדרך כלל באמצעות שבועה. בשל האופי הפרטי של ההתחייבות החוזית ניתן למצוא גוונים שונים לנוסח של תניית המונוגמיה. בייחוד רווחה מאוד הוספת תנאי פטור המשחרר את האיש מהתחייבותו במקרה של אי קיום מצוות פרייה ורבייה. העיצומים במקרה של הפרת ההתחייבות החוזית מצד האיש נשאו אופי כלכלי הגם שצרוף שבועה להתחייבות החוזית הוסיף ממד איסורי, שהיה לו משקל מרתיע ולעתים אף היווה גורם משפטי.