הפיחות ההיסטורי במעמדה של תנועת העבודה: מהגמוניה פוליטית לשותפות בלתי דומיננטית בהנהגה

תקציר

בבחירות 2006, זכתה מפלגת "קדימה" ב־29 מנדטים והרכיבה את הממשלה בראשות אהוד אולמרט. מפלגת העבודה, בראשות עמיר פרץ, הצטרפה (עם 19 מנדטים) כשותפה לממשלה. בחירות 2006 מסמלות אף הן את ירידתה של מפלגת העבודה ממעמד של הגמוניה פוליטית ושל מפלגת שלטון מובילה למעמד של שותפה בלתי דומיננטית בהנהגת המדינה. הופעתה של מפלגת "קדימה" בנוף הפוליטי הישראלי, בשלהי 2005, שינתה את המפה הפוליטית בישראל. בחירות 2006, הציגו מפה פוליטית חדשה, כאשר המפלגות נחלקו לשלושה גושים: גוש השמאל (סיעות העבודה-מימד, מר"צ והסיעות הערביות), גוש הימין (הליכוד, ישראל ביתנו, המפד"ל-האיחוד הלאומי והמפלגות החרדיות) וגוש המרכז (מפלגת "קדימה"). החל בסוף שנות ה־70 (אחרי מהפך 1977), הכתיב הימין הפוליטי את הטון הדומיננטי בפוליטיקה הישראלית. שלטון זה, למרבה האירוניה, מהווה מוקד הזדהות פוליטית של קבוצות הרואות עצמן ככאלו המצויות עדיין במאבקי קליטה, וכמי שמתקשות לתפוס את מקומן בשיח החברתי־תרבותי במדינת ישראל. כל זאת, למרות שתהליך השילוב וצמצום הפערים קפא, מאז שנות השמונים, ואי השוויון גדל - שהרי שלטון הליכוד, שעלה על גבם של בוחרים מבני עדות המזרח, לא ריכז מעולם את כל מעייניו בעשיית צדק חברתי.