רווחה או רווח, ולמי? אנרגיה ממקורות מתחדשים בדיור הציבורי בישראל Housing financialization through solar panels? Renewable energy in public housing in Israel ‬

תקציר

משבר האקלים המתעצם והעלייה בעוני האנרגטי מעוררים שאלות חדשות על יחסי הגומלין שבין סביבה, חברה ועוני. עניינו של המאמר בבדיקת התועלת שביוזמה המדגימה את היחסים האלה באמצעות התקנת מערכות סולאריות בגגות של מבנים שרוב הדירות בהם מצויות בבעלות המדינה ומשמשות לדיור הציבורי. מקור היוזמה בתיקון לחוק המקרקעין תשכ"ט–1969 המבקש לעודד יצירת אנרגיה ממקורות מתחדשים בבתים משותפים. שיטת המחקר מבוססת על קבוצות מיקוד עם דיירים מרחבי הארץ ועל ראיונות עומק עם בעלי עניין מתחומי החברה והרווחה והסביבה והאנרגיה, לרבות ממשרדי ממשלה, מהרשויות המקומיות, מהמגזר השלישי ומתעשיית האנרגיה. הממצאים מעלים כי תועלת חברתית מרכזית תוכל לצמוח מהפניית הכנסות היוזמה לשימוש הדיירים, ויתרה מכך, מקביעת מנגנון סדור, שיטתי וארוך-טווח שכחלק ממנו הדיירים יהיו שותפים ליוזמה, ובפרט בהחלטות על אודות ניצול הכנסותיה. עם זאת, במתווה שהציעה המדינה למימוש היוזמה – באמצעות העברת האחריות להתקנת המערכות הסולאריות ולתפעולן לידי חברות אנרגיה בתמורה לדמי שימוש חודשיים – ספק עד כמה ניתן לממש את התועלת הפוטנציאלית. בחינת הממצאים מבעד למגמה הרחבה של מסחור הדיור, כלומר התייחסות לבית כאל נכס נדל"ני שניתן למנפו, מעלה שאלות בקשר להיותה של היוזמה צעד נוסף בהפרטת הדיור הציבורי ומסחורו. היוזמה מדגימה תרגום של מדיניות סביבתית לכלי ליצירת רווח מנכסי הדיור הציבורי באמצעים שוקיים, שביסודם (כמעט) אינם מתחשבים בסיכונים לדיירים שאינם צד ל"עסקה", ועיוורים להזדמנויות הטמונות ביוזמה – בראש ובראשונה לדיירים, אבל גם לחברה, לסביבה ולמשק, מעבר לבניין הבודד. כך, ההיגיון הכלכלי שבבסיס היוזמה מעצב את אופייה כתלות בשאלות כלכליות, ומטשטש את ההקשר הרחב של אחריות המדינה (באמצעות החברות המשכנות) להתמודדות עם עוני ולתחזוקת המבנים שרוב הדירות בהם משתייכות לדיור הציבורי; את הקשר בין הגגות לבין חיי הדיירים בבניין. היגיון כלכלי זה דוחק ומגביל באופן מובנה את ההזדמנות החברתית הטמונה ביוזמה, וממקם את הטיפול בעוני אנרגטי כעניין של רווח ולא של אחריות ציבורית.<br><br>The escalating climate crisis and the rise in energy poverty raise new questions about the interplay between the environment, society, and poverty. This article examines the benefits of a national initiative that aims to advance the installation of solar systems on the roofs of condominiums where most apartments are state-owned and used for public housing. The initiative stems from an amendment to the Real Estate Law of 1969, which seeks to encourage the generation of energy from renewable sources in condominiums.<br><br>The research method is based on focus groups with tenants from public housing across the country and in-depth interviews with stakeholders from the fields of welfare, environment, and energy, including government officials, local authorities, the third sector, and the energy industry.<br><br>The findings show that significant social benefits could arise from directing the initiative's revenues to the tenants' use, and, moreover, from establishing a systematic, long-term mechanism in which tenants participate in the initiative, particularly in decisions regarding the use of its revenues. However, in the model proposed by the state for implementing the initiative – transferring the responsibility for installing and operating the solar systems to energy companies in exchange for monthly usage fees – it is doubtful to what extent the potential benefits can be realized. Examining the findings through the broader trend of housing financialization, i.e., treating housing primarily as a financial asset rather than a social good and prioritizes the financial returns on housing assets over the social function of providing stable and affordable homes for individuals and families, raises questions about whether the initiative represents another step in the privatization and commodification of public housing in Israel.<br><br>The initiative illustrates how environmental objectives are translated into a tool for generating profit from public housing assets using market mechanisms, hindering the ability to fulfill the social and environmental potential of such initiatives. The financial logic underlying the initiative blurs the broader context of the state's withdraw from welfare and environmental responsibilities. This financial logic inherently pushes and limits the social opportunities inherent to the initiative and positions the treatment of energy poverty as well as the production of renewable energy, as a matter of profit rather than public responsibility.