שיתוף הציבור בחוק התכנון והבנייה: המצוי והרצוי - ואדי נסנאס כמקרה־בוחן

תקציר

תקציר בעברית:חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-5691 (להלן: חוק התכנון והבנייה), הוא דבר החקיקה המרכזי המסדיר את תהליכי התכנון המרחבי בישראל. חוק זה כולל בחובו את המחויבות העקרונית לשתף את הציבור בהכרעות הנוגעות בהליכים תכנוניים. עם זאת, ההסדרים הקבועים בחוק התכנון והבנייה אינם מאפשרים השתתפות ראויה של האזרחים בכלל, ושל האזרחים המוחלשים וביניהם האזרחים הערבים בפרט, בהליכי תכנון. זאת, משום שתהליך שיתוף הציבור מתחיל בשלב מאוחר מדי, כאשר התכנון כבר נמצא בשלב מתקדם. נוסף על כך, הוא מאפשר שיתוף של הציבור רק בדרך של הבעת עמדה שלילית (באמצעות הגשת התנגדויות לתוכניות). סיבה אחרת היא שחוק התכנון והבנייה אינו מביא בחשבון שיקולים חברתיים, כלכליים ותרבותיים לצורך בחינת ההשפעות של תוצאות התכנון המרחבי על הקהילה המקומית. אף שהתחום החברתי־הקהילתי מתחיל לקבל בעולם ביטוי משמעותי בתהליכי תכנון ובנייה, בישראל הוא אינו מקבל כל ביטוי כמעט במערך התכנון האורבני הסטטוטורי. שיקולים אלה אינם מובאים בחשבון לא בשלב הראשוני של ייזום תוכניות מתאר, ואף לא בשלב המאוחר יותר של בחינת השלכותיה של התוכנית על התושבים. למאמר שתי מטרות. האחת היא לבחון כיצד התושבים מיישמים הלכה למעשה את הליך שיתוף הציבור. הבחינה נעשית באמצעות ניתוח מקרה-בוחן אחד שעניינו תוכנית מתאר מקומית שחלה על שכונה ערבית בחיפה -עיר מעורבת שמתגוררים בה תושבים יהודים וערבים. מקרה־בוחן זה מאפשר לבחון את אופן יישומו של עקרון שיתוף הציבור המעוגן בחוק על־ידי התושבים הערבים, תוך הצלבה של היבט זה עם הבעייתיות המיוחדת של המיעוט הערבי כדוגמה לקבוצה מוחלשת -בכל הנוגע לשימוש בכלים שהחוק הישראלי מעמיד לרשותו. המטרה האחרת היא לבחון את מהותם ותוכנם של השיקולים השונים הנשקלים במהלך התכנון המרחבי. המסקנה הכללית העולה מן המאמר היא שעל־מנת להגיע לתכנון מיטבי ורצוי, נדרש שינוי מהותי בגישה התכנונית המנחה את ההליך עצמו ואת השיקולים הנשקלים במסגרתו. יש לחשוב על תפיסה רחבה יותר המאפשרת שיתוף אפקטיבי יותר ובשלב מוקדם יותר, תוך בחינת שיקולים חברתיים למיניהם אשר יש בהם כדי להשפיע על מערך חייה של הקהילה המקומית שהתכנון חל עליה.