הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מספר 33), התשע"ב-2011 האמנם רצוי לצמצם את האכיפה הפלילית?

תקציר

קיימת חקיקה צרכנית עניפה בישראל. התחושה, המעוגנת בעובדות, היא שאין די אכיפה של ההוראות הצרכניות. בעשור הראשון של המאה ה-21 חל שיפור מסויים באכיפה הצרכנית הפלילית וגם התקדמות באכיפה האזרחית, בעיקר תוך שימוש בפרוצדורות של תובענות ייצוגיות. אולם השיפור שחל אינו די, ולפיכך הוצעה הצעת חוק הגנת הצרכן (תיקון מספר 33), שמטרתה להביא לשיפור האכיפה של ההוראות הצרכניות. במרכזו של התיקון, מעבר מאכיפה פלילית לאכיפה מנהלית. הסעד העיקרי המוצע בתיקון הוא עיצום כספי. יחד עם זאת, מוצע לצמצם באופן דרסטי את ההוראות העונשיות של חוק הגנת הצרכן. גישה זו נראת לי שגויה. הבעיה בהגנת הצרכן אינה עודף אכיפה פלילית אלא אכיפה פלילית שאינה מספקת. צמצום הנושאים בהם ניתן יהיה להגיש תביעה פלילית תחליש את ההגנה על הצרכן ולא תחזק אותו. קיים חשש נוסף שבמקום שעבירות על חוק הצרכן יוגדרו כעבירות של אחריות קפידה הן יהפכו לעבירות רגילות הדורשות הוכחת מחשבה פלילית. המאמר מציע להוסיף הוראות בדבר עיצומים כספיים ולצידן להותיר את ההוראות בדבר ענישה פלילית. בחינה של ההוראות בהצעת החוק מלמדת שיש חוסר עקביות בהצעות התיקון, דבר המלמד על כך שלא הוקדשה מחשבה מספקת בניסוח החוק. מכל הסיבות האלו מוצע לבחון מחדש את הצעת החוק ולבדוק מהו המודל האופיטמלי של אכיפה צרכנית.