פגיעה ברגשות או פגיעה בזהות תרבותית

תקציר

בניגוד למערכות משפט אחרות בעולם המערבי מערכת המשפט הישראלית מכירה בפגיעה ברגשות כעילה עצמאית המצדיקה הגבלה של התנהגות או ביטוי. במאמר זה אצדד בדוקטרינה זו, אך אטען כי הבסיס המושגי-נורמטיבי שלה שגוי. במקרים רבים הפגיעה ברגשות מתווכת על ידי ערכים תרבותיים או דתיים המרכזיים לזהותו של הנפגע. במקרים אלו טענות על פגיעה ברגשות אינן מבקשות הגנה נגד גרימת רגשות כואבים ככאלה, אלא מבקשות להגן על שלמות זהותו התרבותית של אדם. כאשר בית המשפט שוקל טענות על פגיעה ברגשות, עליו לבחון את עוצמת הפגיעה בזהות התרבותית או הדתית של האדם הנפגע ולא את עוצמת הפגיעה ברגשותיו. אציע את עִקָּרוֹן פְּגִיעוּת הזהות התרבותית לפיו ככל שהמעמד החברתי של זהות תרבותית נתונה הוא נמוך יותר, כך הטענה על פגיעה בשלמותה חזקה יותר. עקרון פגיעות הזהות התרבותית הוא עיקרון חשוב, אולם אינו מכריע. יש לאזן אותו אל מול שיקולים אחרים.