גנב שבא במחתרת

תקציר

קיימא לן, שכל המתחייב בנפשו אין משלם ממון. בשל כך פטור הבא על הנערה המאורסה מן הקנס (משנה כתובות ג, ב); המצית גדישו של חברו בשבת, פטור מלשלם את דמי הנזק (משנה ב"ק ג, ו); והמכה אביו ואמו ועשה בהם חבורה, אינו חייב בתשלומי החובל (משנה ב"ק ח, ה); וכן עוד. גם הביטויים הקובעים את דינו של מי שנתחייב מיתה ותשלומין כאחת נוקטים לשון של פטור: "כל המתחייב בנפשו אין משלם ממון"; "אין אדם מת ומשלם". כלומר, שהוא פטור מלשלם ממון שנתחייב בו עם המיתה, כדמי נזק, קנס וכדומה. אך מסוגיית הבבלי סנהדרין עב ע"א עולה לכאורה, כי לא רק זכות התביעה כלפי המזיק נשללת מן הניזוק, אלא גם זכות הקניין בנכס, שעבר לרשותו של אחר תוך כדי ביצוע עבירה שהוא חייב עליה מיתה, גם היא נשללת ממנו, ועוברת אל אותו אחר. השאלה הנשאלת היא, מדוע וכיצד עברה זכות הבעלות בנכס, "וכי מפני שזה התיר עצמו למיתה, יקנה זה כליו"?