הכלה והדרה במרחב הישראלי: הזכות לקניין כמפתח לפתרון סוגיית ההדרה הגיאוגרפית

תקציר

תקציר בעברית:סוגיית ההדרה הגיאוגרפית בישראל עומדת במרכז השיח הציבורי והמשפטי בישראל זה עשרות שנים. יכולתם של יישובים לסרב לקבל תושבים חדשים, כמו גם למנוע העברת זכויות של תושב היישוב לאחֵר, מחדדת את המתח בין זכויותיו של היחיד, חבר הקהילה, לבין האינטרסים של הקהילה. החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8), התשע"א 2011, אשר ביקש לתת מענה בחקיקה ראשית לסוגיה סבוכה זו, כשל מעשות כן, שכן הוא מעניק לקהילות גיאוגרפיות סמכות הדרה רחבה ולא־מידתית. מאמר זה מניח הצעת פתרון לסוגיית ההדרה הגיאוגרפית, תוך קריאה להעשרת הדיון המשפטי — אשר התמקד עד כה במשפט הציבורי — גם בכלים מהמשפט הפרטי, ובראשם הזכות לקניין. תוך אימוץ תפיסה פלורליסטית של זכות הקניין, אציע כי היתר להתבדלות גיאוגרפית ייוחד לאותן קהילות שייעודן הוא קידום תפיסות טוב אשר התקיימותן מצריכה התבדלות גיאוגרפית. קביעה זו הינה בת־משמעות הן בשלב הקצאתם של המקרקעין והן בשלב שבו חבר קהילה מבקש להעביר את זכויותיו במקרקעין לאחֵר. הקצאת מקרקעין לקהילה גיאוגרפית צריכה להיות מותנית בכך שהקהילה מחזיקה בתפיסת טוב המצריכה התבדלות גיאוגרפית לצורך מימושה. בקהילות אלה יש לראות את זכות הקניין של חברי הקהילה כמורכבת ממערך של חובות וזכויות־יתר שמטרתן מימוש תפיסת הטוב המשותפת להם. ממילא, יש לראות את חבר הקהילה המבקש להעביר את זכויותיו לאחֵר כמי שזכותו כפופה לחובה לוודא שהעברה זו תיעשה תוך מזעור הפגיעה ביכולתה של הקהילה להמשיך לקדם את תפיסת הטוב. ביסוס הדיון בשאלת ההדרה הגיאוגרפית על הזכות לקניין יניב את האיזון הראוי בין זכויותיו של הפרט לבין האינטרס של הקהילה. אימוץ האיזון המוצע במאמר יאפשר מדיניות הדרה גיאוגרפית מובחנת ומידתית, ומשום כך ראויה.