זה נהנה וזה לא חסר: חובת המחוקק לשקול את הנמקת פסק הדין

תקציר

תקציר בעברית:עתירה הונחה בפני בית המשפט העליון. בית המשפט שקל את הדברים, ונתן פסק דין מנומק. האם פסק הדין מקים חובה נגדית המוטלת על הכנסת? מאמר זה מבקש לטעון בחיוב. הטיעון היסודי שבמרכזו הוא כי כאשר בית המשפט מצביע בפסק דינו על קושי חוקתי שקיים בחקיקה, על הכנסת מוטלת חובת שקילה של הנמקת פסק הדין. עם זאת, החובה לשקול אין משמעה גם חובה לפעול, ואין מתחייבת ממנה כל דרישה להניע חקיקה. באמצעות מודל סמי-פרוצדורלי של ביקורת שיפוטית, ניתן גם לאכוף חובה זו. הבסיס התאורטי להקמת החובה מצוי בתאוריית הדיאלוג החוקתי, הממשיגה את האינטראקציה בין בית המשפט העליון עת הוא בוחן חוקתיות חקיקה לבין הכנסת כדיאלוג. לכל רשות שמורה יכולת תגובה כלפי התוצר המוסדי של הרשות האחרת, כתהליך נמשך של עיצוב הזכות החוקתית. לכך נלוות גם תפיסות של דמוקרטיה דליברטיבית, המבקשות להוביל לתהליך קבלת החלטות שיתופי, מעמיק, שבמסגרתו נשמעות דעות שונות ונשמעים קולות שונים. שני אלו מבססים היטב רציונל לטיוב התהליך החוקתי הקיים כיום באמצעות הטלת חובת השקילה של הנמקת פסק הדין. החובה המוצעת במסגרת זו היא חובה צרה וישימה, שניתן למצוא לה עיגון חזק באופן ההתנהלות הקיים של המשפט החוקתי בישראל. יתרה מכך, היא מאפשרת למקד את העדשה של העשייה וקבלת ההחלטות החוקתית גם במחוקק, ולא רק בבית המשפט. בפרט, היא מאפשרת להשיב למחוקק ולחזק את האחריות החוקתית שלו ואת הרגישות החוקתית שלו; ומובילה להכרה מפורשת בתפקיד המחוקק כחלק מהעשייה החוקתית.