הפסיכולוגיה של ניגוד עניינים (The Psychology of Conflict of Interests in the Public Sector)

תקציר

בפרק זה אנתח את הגישות הפסיכולוגיות המרכזיות הרלוונטיות לבחינת ניבוי התנהגותו של נושא משרה שנמצא בניגוד עניינים. אבחן את הפרשנויות הפסיכולוגיות העוסקות במהות האינטרס העצמי ולהיקף השפעתו – הן הקיימת הן הנתפסת – על שיפוט, על התנהגות ועל קבלת החלטות של נושא משרה ועל עצמת השפעה זו. אבחן על פי כל אחת מן הגישות האלה עד כמה מבוסס החשש שנושאי משרה יימנעו מלפעול לטובת האינטרס הציבורי במצב של אינטרס נוגד – בייחוד כאשר מדובר באינטרס אישי סותר ולא באינטרס ארגוני סותר. הטענה המרכזית שאעלה היא שאמנם האינטרס העצמי לא נתפס בפסיכולוגיה כגורם הבלעדי בהסבר התנהגות, אולם היקפו של האינטרס העצמי, מידת השפעתו על ממדים התנהגותיים וחוסר ההבנה של השפעה זו, הן מצד נושא המשרה הן מצד הציבור, זוכים לעיסוק ניכר בספרות הפסיכולוגית. כפי שאטען במאמר, ממצאים פסיכולוגיים הנוגעים לאינטרס העצמי מעלים כמה וכמה שאלות נורמטיביות, כגון הגדרת האינטרס העצמי הלגיטימי לנושאי משרה, הזהירות שאפשר לדרוש מנושאי משרה שאינם מודעים למעשיהם והפגיעה במידת האמון שרוחש הציבור כלפי מערכת בה מכהן נושא משרה המצוי הניגוד עניינים. בשלב שני אבחן האם אפשר למצוא בסוגי הספרות שנסקור דרכי פעולה אשר עשויות למתן את ההשפעה השלילית של הימצאות בניגוד עניינים על שיקול דעתו של נושא המשרה. על בסיס תפיסות אלה אבחן אם לאור המידע הפסיכולוגי על השפעת האינטרס העצמי על התנהגותו ותפיסת הציבור את טוהרה של התנהגות זו אכן יש היגיון בגישה הקיימת של בתי המשפט בעניין נושא משרה הנמצא בניגוד עניינים.