רציפות בחקיקה במבחן הביקורת Reviewing Continuity in Legislation

תקציר

תקציר בעברית:בישראל מוחל כדבר שבשגרה דין רציפות הדיון בהצעות חוק, שלפיו הכנסת הנכנסת ממשיכה בדיוני הכנסת היוצאת כאילו היו דיוניה שלה. לפיכך חוק יכול שיחוקַק לאחר שהתקבל בקריאה ראשונה בכנסת אחת ובקריאות שנייה ושלישית בכנסת מאוחרת יותר. דין הרציפות נחקק כדי לאפשר יעילות בעבודת הכנסת ומתוך תפיסה של ראיית הכנסת כ"גוף ממשיך", למרות השינויים שחלים בהרכב חבריה. מאמר זה מציע כי דין הרציפות מעצב את דמותה של הדמוקרטיה הייצוגית הישראלית באופן שיש לדחותו. הוא מעורר בעיות דמוקרטיות קשות של פגיעה במשמעותן של בחירות, כבילת כנסת אחת על־ידי כנסת אחרת ותהיות באשר לאחריותיות ביחס לחקיקה המתקבלת. דין הרציפות אף מעצב את הדיון בכנסת באופן הפוגע בזכותם של כלל חברי־הכנסת להשתתף בהליך חקיקה נאות. פגיעה זו בזכות הדיון חמורה יותר ביחס לחברי־כנסת חדשים, אשר לא נכחו בקריאה הראשונה בכנסת הקודמת, שכן הם מופלים בכך לרעה מבחינת יכולתם להשפיע על תוכנהּ של החקיקה המתקבלת. דין הרציפות מבסס דמוקרטיה פורמלית רובנית במקום דמוקרטיה מהותית הנשענת על זכויות מיעוט. הוא מבסס דמוקרטיה הנשענת על הכרעה במקום התדיינות. נוסף על כך, דין הרציפות חיזק את מעמדה של הממשלה בכנסת והחליש את כוחם של חברי־כנסת יחידים, של סיעות ואפילו של ועדות הכנסת. הוא מקנה בידי הממשלה כלים להשגת רוב בדרכים מניפולטיביות ובאופן מלאכותי. ככזה ראוי לבטל את חוק הרציפות, כך שכל כנסת חדשה תחל דף חדש מבחינת הליך החקיקה. דין הרציפות ראוי שלא יחוקַק — לא כחוק רגיל ולא כחוק־יסוד. בנוסחו כחוק רגיל הוא בוודאי אינו עומד במבחן חוקתי, ודינו בטלות. ככל שהכנסת תבחר לחוקקו מחדש, עליה לעשות זאת בחוק־יסוד, ומן הראוי שהיא תתנה את החלתו של דין הרציפות בקבלת הסכמה רחבה של חברי־הכנסת.