ההצדקות למוסד ההתיישנות במקרקעין - ביהודה ושומרון

תקציר

תקציר בעברית:למוסד ההתיישנות ישנם שני סוגים של הצדקות: הצדקות פרטיות, המתייחסות למערכת היחסים הדו-צדדית שבין שני צדדים לסכסוך, וכן הצדקות ציבוריות, המשתיתות את ההתיישנות על מטרות ציבוריות מרחיקות לכת יותר, אשר חורגות ממסגרת סכסוך משפטי פלוני. דיני התיישנות המעוצבים על בסיס ההצדקות הפרטיות מניחים כי התיישנות שומרת על הקיים ואינה מתיימרת לשנותו. ההצדקות הציבוריות מצדיקות יצירת זכויות יש מאין באמצעות התיישנות. במאמר זה נטען כי השימוש בהתיישנות ככלי להקצאת זכויות יש מאין או להקצאה מחודשת של זכויות קניין במקרקעין אינו רצוי. כמו כן נשתמש בניתוח המבוסס על ההצדקות השונות לדיני ההתיישנות כדי לבחון את השאלה האם נכון לשמר את דיני ההתיישנות ביהודה ושומרון. הצורך לבחון שאלה זו נובע מכך שמאז הקמת מדינת ישראל חל בתחומה תהליך הדרגתי של ביטול ההתיישנות במקרקעין. ביהודה ושומרון לא התרחש תהליך דומה, על אף הדמיון הרב ברקע ההיסטורי ליצירת דיני ההתיישנות בשני האזורים. המאמר טוען כי אין זה רצוי להמשיך את השימוש, הקיים ביהודה ושומרון, בהתיישנות ככלי להקצאת זכויות חדשות במקרקעין וכי שימוש זה אינו משרת את הציבור באזור. יש להסדיר את רישום הזכויות הקיימות אשר נוצרו מכוח התיישנות בעבר ולהסתפק, מעתה ואילך, בהקצאת זכויות באמצעות מנגנוני הקצאה שלטוניים יזומים המופעלים על ידי הריבון. התמשכותו ארוכת השנים של המצב של החזקה לוחמתית של השטח בלא הכרעה בדבר ריבונותו אינה מצדיקה לכשעצמה שימור דין הפוגע בסדרי הממשל התקינים בו.