דיני חברות באזור יהודה ושומרון

תקציר

תקציר בעברית:הבסיס לדיני החברות באזור יהודה ושומרון (להלן - איו"ש) הוא החוק הירדני שנחקק ב-1964. חוק זה הוחלף במשפט הירדני ב-1997, אבל החוק החדש כמובן לא חל על איו"ש. גם החוק הישראלי המודרני שנחקק ב-1999 לא חל באיו"ש משום שהמשפט הישראלי לא הוחל על השטח המוחזק. כך נותר אזור זה עם חוק מיושן שעל גביו התקבלו מספר צווים שהוצאו על ידי המנהל האזרחי. אם כן, ישראל התקדמה וירדן התקדמה מאז שנוסדו כמדינות עצמאיות, אך איו"ש נפל בין הכסאות ונותר עם חקיקה מיושנת, שאינה עומדת בסטנדרטים המקובלים להסדר משפטי המיועד לחול על המגזר העסקי. במאמרי מנותח המצב המשפטי הקיים באיו"ש, תוך הדגמת חולשותיו, כהסדר שבמידה רבה לא מצליח לענות על אתגרי השעה, הזמן והמקום. במאמר נבחנים לעומק הסעיפים השונים הקיימים בחוק הירדני אל מול ההסדר המשפטי החל בישראל תוך השוואה למדינות מפותחות אחרות בעולם. המאמר מראה כי המשפט החל באיו"ש בהקשר זה כפוף לרגולציה מכבידה ולא מודרנית; אינו קובע כללי ממשל תאגידי, המיועדים להתמודד עם החשש לניצול כספי המשקיעים, ובכך להועיל להגברת האמון בשוק ההון ולהגדלת הרווחה הנובעת מפעילותו; אינו קובע חובות התנהגות ברורות ומפורטות של הדירקטורים ויתר נושאי המשרה, מה שעלול ליצור חוסר ודאות; אינו מכיל הסדרים משפטיים עדכניים לעניין קריסתה הכלכלית של חברה, דבר שנחוץ ביותר לאור המשברים הגלובליים בשנים האחרונות, ועוד. למעשה, מדינת ישראל מחזיקה באיו"ש מעל ל-50 ולא השכילה לעשות שום שינוי שישפר את המסגרת המשפטית והפרקטית, ייעל אותה ויאפשר פעילות עסקית סדירה, שוטפת ומודרנית כמקובל בשאר חלקי ישראל. הבחירה של מדינת ישראל שלא להתערב במצב המשפטי ביו"ש כמעט בכלל ולהותיר את המשפט הנוהג עשויה להיתפס – ואף משווקת – כמדיניות הבאה לשמר את הסטטוס קוו ואת השקט והסדר הציבורי. אבל בפועל היא ככל הנראה רק פוגעת ביכולת של כל האזור להתפתח וליישר קו (או לפחות לצמצם את הפער) בינו לבין תחומי השיפוט הסובבים אותו.