המאבק נגד איום המדינה הדו-לאומית: הסכמי אוסלו 1995-1993 בראי תאוריית הביטְחוּן (ביטחוניזציה) The Securitization of the Bi-National State: The Oslo Accords 1993-1995

תקציר

תקציר בעברית:אמצעים צבאיים הם אומנם הכלי הנפוץ ביותר להתמודדות עם איומים ביטחוניים, אולם נקיטת אמצעים לא-צבאיים כגון דיפלומטיה ושאיפה לשלום היא דרך נוספת שמאפשרת למדינות להתגבר על איומים קיומיים. מאמר זה מציג – תוך שימוש בפרספקטיבה תאורטית מתחום לימודי הביטחון – גישה שונה להחלטתו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין לקדם את הסכמי אוסלו, גישה שלפיה ההסכמים עם אש"ף היו בבסיסם מהלך ביטחוני להתמודדות עם איום המדינה הדו-לאומית. לפיכך, באמצעות תאוריית הבּיטְחוּן (או תאוריית הביטחוניזציה – Securitization Theory), הבוחנת את התהליך שבו נושאים הופכים לאיומים ביטחוניים, מאמר זה מנתח כיצד בחרה ישראל בדרך של תהליך שלום להתמודדות עם איום קיומי חמור על עתידה כמדינה יהודית ודמוקרטית. בהקשר זה, למרות שהסכמי אוסלו נתפסים בעיקר כתהליך שלום בין ישראל לפלסטינים, מאמר זה קובע כי הרצון ליצור הפרדה בין ישראל לפלסטינים תושבי הגדה המערבית וברצועת עזה, ובכך להבטיח עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היה השיקול העיקרי בקידום הסכמי אוסלו. בניגוד לספרות הדנה בביטחון הלאומי של ישראל בפרספקטיבה ניתוחית, מאמר זה יכול להוות נקודת פתיחה הולמת לבחינת תהליכי קבלת החלטות הנוגעים לביטחון הלאומי של ישראל תוך שימוש בכלים תאורטיים.