מתנה מהיום ולאחר מיתה במשנה ובתלמוד, שנתון המשפט העברי כ, 1-24

תקציר

תקציר בעברית:בשעה שאדם מת ונפטר מן העולם, מסתיים הקשר הקנייני שבינו לבין נכסיו, האדם שב אל מקומו ואילו הנכסים נותרו במקומם. דיני הירושה באים להסדיר מחדש את זכויות הקניין בנכסים הללו. באופן עקרוני עומדות בפני כל מחוקק שתי אפשרויות. האחת, לקבוע סדרי ירושה בדין ולהסדיר כראות עיניו את הזוכים ברכוש; והשניה, לאפשר לאדם לייעד את רכושו ולקבוע, עוד בחייו, את הזוכים ברכושו לאחר מותו. נקבעו סדרי ירושה ולפיהם עובר הרכוש למשפחתו של הנפטר על פי סדר קבוע,ואילו האפשרות שאדם יקבע על פי רצונו את הזוכים ברכושו לא נזכרה כלל. בספרות חז״ל, לעומת זאת, עלתה בעוצמה רבה השאלה האם יכול אדם לייעד את רכושו שלא על פי הדין. במאמר זה אני מבקש להתמקד בדיון ההלכתי־משפטי של חכמים בחפשם פתרונות לבעיה. השאלה הראשונה היא: האם ניתן לומר שחוק הירושה בתורה הינו חוק דיספוזיטיבי, ולפיכך יכול המוריש לסטות ממנו ולקבוע את הזוכים ברכושו; האם יש לפרש את שתיקתו של המקרא לגבי צוואה כחלל בחוק, נושא שהמקרא לא טיפל בו, כפי שלא טיפל בנושאים רבים אחרים אשר דיני הירושה מעוררים; או שמא יש לפרש את שתיקתו של המקרא כאמירה השוללת את תוקפה של הצוואה: התורה קבעה סדרי ירושה מחייבים ואין אדם יכול לשנותם.