השתק שיפוטי: עיון ביקורתי בכלל ההצלחה הקודמת

תקציר

תקציר בעברית:דוקטרינת ההשתק השיפוטי קובעת כי בעל דין יהיה מושתק מלטעון טענה עובדתית או משפטית הסותרת טענה שטען קודם לכן, באותו הליך או בהליך אחר שהוא צד לו. הדוקטרינה שאומצה והתפתחה בפסיקת בית המשפט העליון מושתתת על עקרון תום הלב. היא נועדה להגן על טוהר ההליך השיפוטי ולמנוע שימוש לרעה בהליכי משפט, בדגש על הסיכון מפני קבלת הכרעות שיפוטיות סותרות. לכן, הדוקטרינה חלה גם כאשר טענה סותרת מאוחרת נטענת נגד בעל דין שלא היה צד להליך הראשון ולא הסתמך או שינה מצבו לרעה עקב הטענה הקודמת. בעת אימוצו, קבע בית המשפט העליון, כי תנאי לתחולת ההשתק השיפוטי יהיה כי בעל הדין זכה להצלחה בהליך הראשון – "כלל ההצלחה הקודמת". בשנים האחרונות חל כרסום בתנאי זה ובתוכנו, והדעות לגבי נחיצותו חלוקות. בהקשר זה בולט קולו הייחודי של המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, הקורא לזנוח את כלל ההצלחה הקודמת ולהחיל תחתיו את מבחן תום הלב, לפיו יש להשתיק טענה סותרת מאוחרת אלא אם תונח דעתו של בית המשפט כי נטענה בתום לב. רשימתנו סוקרת את התפתחותה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי ומתמקדת בתנאי ההצלחה הקודמת, ובבלבול הקיים בפסיקה ביחס אליו. באמצעות השוואה לדין האמריקאי מוצגות שלוש הצדקות אפשריות לדוקטרינת ההשתק השיפוטי, המאפשרות לבחון את התפתחות הפסיקה בישראל באור ביקורתי. לשיטתנו, המגמה הרצויה בפיתוח הדין היא יישום ההשתק השיפוטי באמצעות מבחן תום הלב ושימוש בהצלחה קודמת כאינדיקציה לחוסר תום לב בלבד. גישה זו עולה בקנה אחד עם הטמעת עקרון תום הלב בסדר הדין האזרחי, הרצון לעודד בעלי דין להציג בפני בית המשפט גרסה אחידה, תרבות דיונית ראויה וגם חסכון במשאבי שיפוט.