מדיניותה הדמוגרפית של ישראל בתחום הילודה וזכויות נשים ומיעוטים

תקציר

המאמר מבקש לבחון את מדיניותה הדמוגרפית של ישראל בתחום הילודה – כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות ממשלה ובפעולותיו של המרכז לדמוגרפיה שהוקם מכוחן – באספקלריה של זכויות נשים ושל זכויות המיעוט הערבי בישראל. חלקיו הראשונים של המאמר מוקדשים לבחינת השפעותיה האפשריות של מדיניות ילודה על זכויות נשים. תחילה אציג את המתח הקיים בין היעדים הלאומיים והחברתיים שמדינות וקהילות מבקשות להשיג באמצעות מדיניות ילודה לבין זכויות נשים. בהקשר הישראלי אראה כי ההגבלות בנוגע להפלות משמשות בישראל אמצעי לעידוד ילודה, ונובעות במידה רבה ממניע דמוגרפי, ואבחן את חוקיותם של הסדרי ההפלות בישראל. לאחר-מכן אשאל אם ננקטה בישראל מדיניות של צמצום ילודה כלפי קבוצות אוכלוסייה מוגדרות, ואבחן את הלגיטימיות של המדיניות האמורה. אדון במדיניות תכנון המשפחה במגזר הערבי שנידונה במרכז לדמוגרפיה, וכן בחוק גיל הנישואים, שנגדו נטען כי אחת ממטרותיו הייתה צמצום הילודה בקרב יוצאי עדות המזרח והערבים. בחלקו האחרון של המאמר אעסוק בשאלה אם עצם אימוץ מדיניות של עידוד ילודה על-ידי המדינה לשם "הבטחת רמה נאותה של גידול האוכלוסיה היהודית" פוגע בזכויותיו של המיעוט הערבי. אטען כי הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אינה יכולה להצדיק קיומה של מדיניות שמטרתה עידוד ילודה יהודית, וזאת אף אם מדיניות זו אינה מובילה להפליה בהקצאות ובהטבות נגד אזרחי המדינה הערבים. זאת, מכיוון שעצם קיומה של מדיניות שמטרתה עידוד ילודה יהודית מביא לידי פגיעה בכבוד ובתחושת השוויון של אזרחי ישראל הערבים, אשר נוגדת את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.