המאבק על זכותן של נשים לשמש עורכות דין בישראל

תקציר

תקציר בעברית:בשנת 1930 קיבל בג"ץ בארץ ישראל את עתירתה של רוזה גינצברג וקבע כי נשים רשאיות לשמש עורכות דין בארץ ישראל. פסק הדין היה שיאו של מאבק משפטי וציבורי שנמשך כעשור שנים. במבט ראשון נראה שפרשה זו מתארת מאבק למתן שוויון זכויות והזדמנויות לנשים, אולם חקירה מדוקדקת של פרטי הפרשה מגלה שהדיון הפמיניסטי שולי בלבד – הנשים היו רק קלף במשא ומתן שהתנהל במקום אחר לגמרי. יחסים אישיים ומוסדיים, שיקולי יוקרה ושאלות מפלגתיות (בבריטניה), מאפיינים ביוגרפיים וכן הלאה – הם שהכתיבו את התוצאה הסופית, והיא אכן התקבלה רק כאשר מערכת הנסיבות התאימה לכל המעורבים. אחד הגילויים המעניינים בהקשר זה הוא העובדה שהדיון בזכותן של נשים לשמש עורכות דין בארץ ישראל אפשר לבג"ץ – שקיבל את עתירתה של גינצברג – להציג עצמו גוף שמפגין עצמאות שיפוטית במיטבה. יתרה מכך, גם אותה פקודה ("עוקפת בג"ץ") שמיהרו זקן השופטים והנציב העליון לנסות ולהתקין לאחר קבלת פסק הדין, מחזקת לכאורה את התזה שבג"ץ הפגין עצמאות שיפוטית, שהרי החליט בניגוד לעמדת זקן השופטים. אך שוב, בחינה מעמיקה של פרטי המקרה מגלה כי למעשה הייתה הפקודה מיותרת, וכפי הנראה היא נועדה להפיס את דעתם של חלק מהצדדים המעורבים ולהציג עצמאות שיפוטית לכאורה בלבד. היבטים ציבוריים ופוליטיים אלה נבחנים במאמר דרך ניתוח מאבק הנשים על זכותן לשמש עורכות דין בארץ ישראל.