הלכה, מציאות ושיקולי הדעת בקביעת ההלכה: הפולמוס על הקריאה בתורה מחומשים בספרות ההלכה מימי הביניים

תקציר

תקציר בעברית:בפתח חיבורו, דרכי ההוראה, הצביע רבי צבי הירש חיות על התופעה הרווחת, שלעתים קרובות ההלכה הנוהגת איננה עולה בקנה אחד עם האמור במקורות המחייבים של ההלכה. לדבריו, 'לא בכל מקום אשר פסקו בתלמוד הלכה, נוהגים כן במעשה. רק מצינו הרבה פעמים איזה הלכות צודקות ונכונות לפי דרכי העיון והקבלה, ובכל זאת אין עושים אותם הלכות קבועות למעשה, להנהיג ככה את העם, רק [=אלא] במעשה עושים שלא כהלכה'. בעקבות דברים אלה אבקש להציע כי פסיקת הלכה איננה אך ורק הליך של מימוש מה שמתחייב מן המקורות הסמכותיים של ההלכה, אלא היא קשורה בקשר הדוק לשיקולי דעת שונים ומגוונים, שפוסקי ההלכה מביאים בחשבון בבואם לקבוע את ההלכה למעשה. אחד משיקולי דעת אלה נוגע בזהותה הדתית של הקהילה. פוסק עשוי לסטות מן האמור במקורות הסמכותיים של ההלכה, אם ההיצמדות לאמור במקורות אלה עלולה להביא לפגיעה באחד מן היסודות של הקיום היהודי, כפי שהפוסק מבינו. תוצאה כזו עלולה לסכן את הזהות היהודית והדתית של הקהילה ושל חבריה, ועל כן איש ההלכה, בבואו לפסוק הלכה למעשה, עשוי במקרה כזה להעדיף את השיקול הכללי באשר לזהותה הדתית של הקהילה על פני האמור במקורות הסמכותיים של ההלכה. המאמר הנוכחי מבקש להדגים תובנה זו באמצעות עיון בדרכי התמודדותם של חכמי ההלכה בימי הביניים עם שאלת הקריאה הציבורית בתורה שלא מספר תורה כשר, אלא מתחליפים שלו. המקורות העומדים לרשותנו מצביעים על שתי תגובות הפוכות בקרב חכמי ההלכה לבעיה זו: היו מהם שהתירו את הקריאה בתורה מחומשים, והיו שאסרו זאת מכל וכל. טענתי היא, כי שיקול הדעת העומד ביסוד שתי העמדות ההלכתיות בנדון הוא אחד, וכי דעתם של הפוסקים הייתה נתונה בראש ובראשונה להשלכות העתידיות של הוראתם ההלכתית על זהותן הדתית של הקהילות היהודיות.