קצר בתקשורת: בין אינטרס ציבורי לאינטרס פרטי ברגולציה של ערוץ עשר

תקציר

תקציר בעברית:המאמר בוחן את טיבה של הרגולציה שקיימה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו כלפי ערוץ עשר לאורך עשור מאז הקמתו. מבחינה משפטית פורמלית שוק הטלוויזיה המקומי כפוף לרגולציה כופה, מתערבת ומפורטת מאוד, המעוגנת במידה רבה בחוק ראשי, ובכך לכאורה מצמצמת מאוד את מתחם שיקול הדעת הרגולטורי. עם זאת, המאמר חושף כי לצד מודל פורמלי זה שלטת בענף רגולציה רכה בדמותם של חוזים רגולטוריים, המבוססת על משא ומתן בין רגולטור למפוקח על תנאי הזיכיון, התקנות, הכללים ואף הוראות החוק. המאמר מתאר את המכניקה ואת הדינמיקה של ארכות הזיכיון הרבות שנערכו במרוצת השנים בין הרשות השנייה לערוץ עשר, וממקם אותן בדיון במודלים רגולטוריים הסכמיים הנשענים על השוק. בהמשך, המאמר עומד על הפגמים המנהליים והרגולטוריים הגלומים בפרקטיקה האמורה ומעורר את שאלת השגת האינטרס הציבורי באמצעותה. נראה כי על אף כישלונות חוזרים ונשנים של הערוץ בעמידה ביעדים הרגולטוריים, בחר הרגולטור להיקשר עם ערוץ עשר בהסכמות להפחתה עקיבה במחויבויות הקשורות בהיקף התכנים המשודרים ובאיכותם, וכן להקל בתשלומים רגולטוריים שונים. תוך פיתוח תאורטי לגישת השבי הרגולטורי, המתבטאת בסימפתיה יתרה למפוקח וזהות אינטרסים בין הצדדים, המאמר גורס כי הרשות השנייה פעלה כרגולטור שבוי שלא מדעת, הסובל מהטיית רגולציה "תלוית-מסלול". המאמר בוחן את הנסיבות שעשויות לפתח הטיה זו, כגון מבנה השוק המפוקח; תנאים תרבותיים דוגמת אתוס הקומבינה הישראלי ותרבות של אי-לגליזם; זמינותם של מכשירים לא פורמליים דוגמת החוזים הרגולטוריים; היעדר מנגנוני בקרה מנהליים נאותים; ואינטרסים פרטיים של הרגולטור ושל המפוקח, בסגנון תורת הבחירה הציבורית וגישת המוסדיות החדשה. המאמר מציע בסופו לאמץ את מנגנון הערכת עלות-תועלת רגולטורית, המקובל במדינות ה- OECD, ליצירת אפקט אנטי-הטייתי על הרגולטור.