תחילתה של ירידת הפרשנות התכליתית ועליית המָקוֹרָנוּת? לקראת ויכוח פרשני במשפט הישראלי Toward an Interpretive Debate in Israel

תקציר

<b>תקציר בעברית: </b>בניגוד להיבטים אחרים באידאולוגיה השיפוטית של אהרן ברק, המתודה הפרשנית שלו – הפרשנות התכליתית – התקבלה בעולם המשפט הישראלי ללא עוררין. הטענה המרכזית שמציעה הרשימה היא שמצב זה מתחיל להשתנות. בשלושה פסקי דין מהעת האחרונה, ובעיקר בדנג"ץ גיני נ' הרבנות הראשית לישראל, פיתח השופט נעם סולברג תורה פרשנית מתחרה, בהקשר של פרשנות חקיקה. הרשימה מבקשת לעמוד על טבעה של מתודה זו. נטען כי העיקרון המנחה של גישתו של סולברג הוא התחקות אחר הכוונה המקורית של המחוקק כפי שהיא מתבטאת בנתונים חיצוניים ללשון, ולפיכך מוצע לכנותה מָקוֹרָנוּת. המתודה המקורנית חורגת מן הפרשנות התכליתית בכך שהיא מוכנה להעניק משקל מכריע להיסטוריה החקיקתית, על חשבון המשקל שניתן ללשון החוק, לערכי היסוד של השיטה ולהיסטוריה הפוסט-חקיקתית; המקורנות תופסת את הפרשנות כפרויקט אמפירי-היסטורי בעיקרו, ואת המועד הקובע לפירוש החוק כמועד החקיקה. עוד נטען כי היבדלות המקורנות מהפרשנות התכליתית מבחינה מתודולוגית משקפת הבדלים עקרוניים בין תפיסות העולם השיפוטיות של השופטים סולברג וברק בנוגע לערכים כמו איזון, ודאות, הפרדת רשויות, ומושג הפרשנות עצמו. הרשימה נחתמת בתהיות באשר לאפיקי הקליטה, העיצוב וההשפעה של המקורנות במשפט הישראלי, בשים לב בין היתר לגישתו של השופט סולברג לשאלת ה"אקטיביזם", כעולה ממקבץ פסיקות עקרוניות שניתנו בקיץ-סתיו 2017.<br><br><b>English Abstract: </b>“Purposive Interpretation” – the interpretive theory developed by President (retired) Aharon Barak – has been adopted by the Israeli judiciary completely, such that it is the only method Israeli judges apply when interpreting constitutional and statutory texts. The main proposition advanced in this note is that this situation is beginning to change. In three recent opinions, primarily Gini v. The Chief Rabbinate, Justice Noam Sohlberg has begun to develop a competing interpretive method, in the context of statutory interpretation. I attempt to discern the details of this new method. I argue that its basic governing principle is the legislature’s original intent as manifested in sources external to the statutory text. Hence, Sohlberg’s theory conflicts with Purposive Interpretation in that it readily assigns conclusive weight to legislative history, at the expense of other interpretive devices such as statutory language, the basic principles of the legal system, and post-enactment history. Accordingly, and in sharp contrast to Purposive Interpretation, judicial interpretation is understood as an empirical-historical project, which concludes at the time of enactment. I further argue that these methodological differences reflect substantial normative gaps between the judicial world-views of President Barak and Justice Sohlberg, with respect to the interpretation of values like certainty, balance, and separation of powers, as well as the concept of interpretation itself. Under this light it becomes clear that Justice Sohlberg’s interpretive approach is but one component of a larger project, centered around judicial restraint. The purpose of this descriptive, intra-doctrinal note is to contribute to three inter-related scholarly endeavors, all underdeveloped in Israeli literature. First, rigorous analysis of interpretive methodology, independent of substantive controversies; Second, assessment of the trends and developments produced by the Israeli judiciary following President Barak’s retirement; Third, exploration of the judicial ideologies held by Justices currently on the Supreme Court. Justice Sohlberg is an especially appealing case, both because he is set to serve a relatively long period of time on the Court, some of which as its President, and because his views often diverge from the consensus among his peers.