קביעת הורות הלכתית – בין דיני משפחה ובין דיני חוזים

תקציר

תקציר בעברית:מן המפורסמות שאינן צריכות לראיה הינה קביעת ההורות ההלכתית המסורתית על יסוד עקרון ה"פשטות הטבעית" לפיו "משפט הטבע" הוא הקובע את האבהות והאימהות ההלכתית על יסוד הגנטיקה והביולוגיה. אשר על כן, גבר אשר הפרה בזרעו אישה הינו האב ההלכתי של היילוד ולא יועיל חוזה בעל פה או מפורש לפיו הוסכם בינו ובין אם הילד שהוא יעזור לה להפוך להיות לאם אך הוא לא ייהפך להיות לאב משפטי. גם צו של ביהמ"ש לפיו יש להעביר את הילד לאומנה או אימוץ אינו אמור לשנות את ההורות המשפטית. ואולם, בשנים האחרונות עדים אנו לשינויים דרמטיים העוברים על מוסד המשפחה ביחסי הזוגיות וביחסי הורים וילדים. וזאת הן בשל הפתיחות החברתית הרבה והן הודות לקדמה הרפואית האדירה המביאה בכנפיה את האפשרות להביא ילד לאוויר העולם כמעט בכל מצב משפחתי, בכל גיל, בין בחיי האב הגנטי ובין לאחר מותו וכד'. וכך ניתן למצוא מנעד רחב ביותר של אמות מידה לקביעת ההורות המשפטית. בין היתר, ניתן למצוא את היסודות הבאים: גנטיקה ו/או פיזיולוגיה, סטטוס הנישואים, טובת הילד והורות חברתית. באופן דומה, בדור האחרון מתרבה הכתיבה המחקרית והפסיקתית התומכת בקביעת ההורות המשפטית בהסכמה כמודל המועדף בתקופה המודרנית. במאמר זה אסקור, ראשית דבר, את יסודות קביעת ההורות ההלכתית הן בתקופה העתיקה, בהקשר של יילוד שנולד כדרך כל הארץ ובהקשר של אימוץ, והן בתקופה המודרנית בהקשר של טיפולי הפוריות השונים, לרבות הזרעה מלאכותית בזרעו של בעל האישה ובזרע של גבר זר; תרומת ביצית ופונדקאות. לאחר שאעמוד על האתגרים בתחום וקריאת התיגר הרפואית על אקסקלוסיביות היסוד הגנטי כקובע את ההורות ההלכתית, אבקש לבחון האם וכיצד ניתן לגשר בין קביעת ההורות ההלכתית בעידן המודרני ובין קביעת ההורות המשפטית בהסכמה.