כסאות ייחודיים, דעות מיעוט ופלורליזם שיפוטי Minority Seats, Dissenting Opinions and Judicial Pluralism

תקציר

תקציר בעברית: סממנים חיצוניים עדיין ממלאים תפקיד מרכזי באולם בית המשפט: פיאה, גלימה, ריחוק באולם, פנייה בגוף שלישי ל"כבודו". מאמר זה בוחן סממן "חיצוני" אחר: הכסא בו ישוב השופט. כל אחד משופטי בית-המשפט העליון בישראל נושא מטען אישי משלו: גיל, השכלה, ניסיון חיים, דת, רקע מקצועי, ועוד אינספור מאפיינים אישיים. אולם, מבין ארבעים ושישה השופטים שכיהנו ומכהנים בבית-המשפט העליון מאז נוסד (נכון לשנת 1999), יש כמה, שנתוניהם האישיים בולטים במיוחד: קשה להתעלם מהעובדה הקיימת, של מיעוטם של שופטים בעלי נתון ייחודי, נתון שאלמלא היה מועט בקרב שופטי בית המשפט העליון, לא היה ייחודי. שורשיה של עובדה זו, בפרקטיקה של הכיסאות. כוונתנו לכיסא הנשי, לכיסא הדתי ולכיסא הספרדי. שופטים שהיו מעורבים במינויים לבית-המשפט העליון, ואף השופטים בעלי הנתון הייחודי, נוטים להמעיט מדבר קיומה של פרקטיקת כיסאות. <br>המאמר טוען שיש פער בין הרטוריקה הננקטת, לבין המינויים עצמם, לפחות עד לשנת 1994. נדמה גם כי היה מאמץ לטשטש את הפרקטיקה. המאמר בוחן האם יש הצדקה נורמטיבית לפרקטיקת הכיסאות. נשאל, עד כמה משפיעים הכיסאות על היושב בהם. האם פסיקתו של שופט דתי מושפעת מדתיותו? האם פסיקתו של שופט מושפעת ממינו? האם פסיקתו של שופט ספרדי מושפעת ממוצאו? אם יש קשר כלשהו, או אם נמצא כי אין כזה, ננסה לבחון כיצד עשוי הדבר להשפיע על הדרך בה ראוי שייבחרו שופטי בית המשפט העליון. <br>הדיון מבוסס על מחקר סטטיסטי, המקיף כמעט תשע שנות פסיקה של בית-המשפט העליון: 1986 - 1994. מבין המאפיינים האפשריים, בחרנו בדעת המיעוט. זהו מאפיין שמכריז בקול צלול: הנה דעה ייחודית. אנו מבקשים לבדוק האם יש קשר בין שופט ייחודי, לשפיטה ייחודית, וכיצד קיומו של קשר כזה או היעדרו משליך על השאלה המונחת ביסוד הדברים: מהם השיקולים הראויים בעת מינוי שופטים. המאמר מרחיב ובוחן <br>שיקולים נוספים במינוי שופטים, שיקול הייצוג ההולם והשיקול בדבר הפלורליזם השיפוטי. מבין שני אלה, נדגיש את האחרון.<br><br><br>English Abstract: External features sill play a crucial role in courts of law: a wig, a gown, physical distance in the hall, grammatical third person to ‘his honour’. This article examines yet another feature: the seat, though not the physical object. Each of the Israeli Supreme Court Justices carries their own personal baggage: age, education, life experience, religion and religiosity, professional background and much more. However, of the 46 Justices that served on the bench since its commencement (and as of 1999), there were a few that their personal traits stand out: these are the Justices who occupy a special seat: the women’s seat, the religious seat, and the Sephardi seat. Justices that were involved in judicial appointments, as well as the justices occupying these seats, tend to underplay and even deny this practice.<br>This Article argues that there is a gap between the rhetoric and the practice, at least until 1994. We ask whether there was a normative justification for this practice, and inquire whether the chair affects the Justice, in order to better determine the manner in which Justices are appointed.<br>The article is based on an empirical study of all published Supreme Court cases during nine years (1986-1994). We chose dissenting opinions as our benchmark, as it clearly declares: here is a unique opinion. We examine whether there is a connection between the seat and the judgments, and expand the discussion to additional considerations in judicial appointments: representation and judicial pluralism.