קנטור מתמשך, מצוקה נפשית קשה והגנה עצמית - הרהורים בפרשת היילו

תקציר

תקציר בעברית:דוקטרינת הקנטור קובעת כי אחריותו הפלילית של פלוני תופחת אם המית אדם בכוונה כתוצאה מקנטור. עמדה זו מעוררת שאלות היורדות לשורשי המשפט הפלילי: מהו הרציונל המוסרי שעומד בבסיס הפחתה זו? מהי המשמעות של הפחתה זו ביחס לערך קדושת החיים? בהתאם לדין הפלילי הישראלי בעת הכרעת הדין בפרשת היילו היווה רכיב היעדר הקנטור חלק מן היסוד הנפשי של עבירת הרצח בכוונה תחילה. כך שמעבר ליסודות "ההחלטה להמית" ו"ההכנה" על התביעה היה להוכיח כי מעשה ההמתה בוצע בהיעדר קנטור. על רקע צמצומם של היסודות "ההחלטה להמית" ו"ההכנה", תפס רכיב "היעדר הקנטור" את מרכז הכובד להוכחת ההבחנה בין כוונה רגילה המספיקה להרשעה בהריגה בלבד לבין כוונה תחילה הנדרשת לביסוס עבירת הרצח. בהתאם לפסיקה הישראלית קיומו של קנטור חייב, בין היתר, עמידה בשני מבחנים מצטברים: מבחן סובייקטיבי ומבחן אובייקטיבי. מבחן הקנטור הסובייקטיבי אשר עוגן בסעיף 301 לחוק העונשין דרש התגרות שהובילה את הנאשם לערעור שיקול דעתו ולאיבוד שליטתו העצמית באופן שיוכח כי ביצוע מעשה ההמתה נעשה ללא מחשבה על תוצאות מעשיו. מבחן הקנטור האובייקטיבי בחן האם האדם הסביר, אילו היה נתון במצבו של הנאשם, היה עלול לאבד את שליטתו העצמית ומתנהג כפי שנהג הנאשם. בהקשר זה הודגש כי השאלה אינה אופרטיבית – האם מרבית האנשים היו מתנהגים כפי שהתנהג הנאשם בסיטואציה הרלוונטית, שכן ברור שהתשובה לכך תהא שלילית, אלא האם הקנטור היה כה חריג עד כדי כך שניתן להסיק ששיקול דעתו של האדם הנורמטיבי עלול היה להתערער ולגרום לו להתנהג כפי שנהג הנאשם בקרבנו. תנאי נוסף להכרה בקנטור דרש שהקנטור יעשה בתכוף למעשה ההמתה. הנימוק לכך הוא שכאשר ההמתה נעשתה שלא בתכוף לקנטור כי אז האפשרות הסבירה היא שההמתה נעשתה באופן מחושב ולא באופן ספונטני כתוצאה מאובדן עשתונות. עם התפתחות דוקטרינת הקנטור הכירה הפסיקה בשני סוגים של קנטור: קנטור רגעי וקנטור מתמשך. קנטור רגעי הוא מצב בו המקנטר התגרה בנאשם בסמוך להמתה (בלא שקדמה להתגרות זו, התגרות מוקדמת מצד המנוח כלפי הנאשם) והתגרות זו גרמה לנאשם אובדן עשתונות ולהמתה ספונטנית של המקנטר. קנטור מתמשך הוא מצב בו הנאשם היה חשוף למעשי קנטור חוזרים ונשנים מצד המקנטר במשך תקופה עד שבשלב מסוים איבד המקונטר את עשתונותיו והמית את המקנטר. בהתאם לכך נקבע כי יתכנו מצבים בהם מעשה ההתגרות האחרון כשהוא עומד לעצמו לא היה מביא אדם סביר להמית, אך בהתחשב במעשי ההתגרות הקודמים ניתן יהיה להגיע למסקנה שגם אדם סביר היה עלול להמית כתוצאה מהתגרות אחרונה זו, שכן מעשי ההתגרות הקודמים הגבירו את עצמת הקנטור האחרון. אולם גם במצב של קנטור מתמשך יש להוכיח שהקנטור האחרון שאירע הוא בעל מעמד וכוח עצמאיים וכן שלא התגבש אצל הנאשם הרצון להמית לפני הקנטור האחרון. ההבדל, אפוא, בין קנטור רגיל לקנטור מתמשך מתייחס לעוצמה הנדרשת במסגרת הקנטור שהתרחש בתכוף למעשה ההמתה. בעוד שבקנטור רגיל יש להראות שמדובר בקנטור משמעותי, בקנטור מתמשך ניתן להסתפק בקנטור פחות משמעותי שכן נלקחים בחשבון גם הקנטורים הקודמים שהשפיעו על עצמת הקנטור האחרון. מאמר זה עוסק בהכרעת בית המשפט העליון בפרשת היילו (להלן – היילו או המערער לפי העניין) שנשפט בשנת 2013 בידי בית המשפט המחוזי לעשרים שנות מאסר בגין רצח ירון איילין (להלן – איילין או המנוח לפי העניין). איילין היה אסיר משוחרר עם עבר עשיר של עבירות מין ואלימות. הוא סחט את היילו מספר פעמים ולפי טענתו של היילו אף ביצע בו שני מעשי סדום שבועיים לפני מעשה ההמתה. בשנת 2016 קיבל בית המשפט העליון באופן חלקי את ערעורו של היילו וקיצר את עונשו לשתיים עשרה שנות מאסר לאחר שנקבע כי מעשה ההמתה בוצע עקב קנטור מתמשך מצד איילין ולפיכך הומרה הרשעתו מרצח להריגה. המקרה האמור לווה בהד תקשורתי גדול שכן הוא עורר את השאלה האם סייג ההגנה העצמית חל גם על מקרים בהם הנאשם המית אדם שביצע בו מעשה סדום כאשר לא הייתה סכנה מידית לחיי הנאשם או לשלמות גופו. בטרם הכרעת הדין בעליון התנהל קמפיין גדול ברשתות החברתיות שקרא לבית המשפט לשקול מחדש את עונשו של היילו. הקמפיין גם לווה בהפגנות גדולות לטובת זיכויו של היילו ואף הוביל פעילים לזכויות אדם, חברי כנסת ומשפטנים לחתום על גילוי דעת לשם הפחתת עונשו של היילו. במובן מסוים מאמר זה פועל בניגוד לרוח ולסנטימנט שרווחו ערב הכרעת הדין. מטרת המאמר היא להצביע על כשלים בזיכויו של היילו מעבירת הרצח עקב טענת הקנטור. במסגרת זו אצביע על כך שממכלול העובדות שהתקבלו על ידי בית המשפט העליון עולה כי היילו לא המית את המנוח עקב אובדן עשתונות וערעור שיקול הדעת אלא בשל שיקולים אחרים שאינם מתיישבים עם טענת הקנטור ועם הרציונל העומד בבסיסו. הטיעון המרכזי שאציג הינו טיעון קונספטואלי כללי שמומחש ביחס לפסק הדין הנדון. על פי טיעון זה טענת ההגנה העצמית אינה מתיישבת ואף סותרת את טענת הקנטור. על פי טיעון זה הטוען לעמידה בתנאי סייג ההגנה עצמית אינו יכול להעלות את טענת הקנטור כטענה חלופית שכן מדובר בשתי טענות עובדתיות חלופיות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת. עוד אבקר את עמדת בית המשפט העליון ביחס לגדרי הקנטור המתמשך. בסיום המאמר אטען כי ראוי היה להותיר את ההרשעה על כנה מכוח סעיף 300א(ג) לחוק העונשין הקובע כי בית המשפט רשאי להפחית בעונשו של רוצח אם יוכח שהוא המית את קרבנו כאשר היה נתון במצוקה נפשית קשה שנגרמה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו. בתוך כך, אציג את ההבדל העקרוני בין טענת הקנטור המתמשך לבין הטענה מכוח סעיף 300א(ג). בהקשר לאמור יצוין כי לאחרונה נכנס לתקפו תיקון מס' 137 לחוק העונשין אשר יצר שינוי כולל ביחס לעבירות ההמתה ובמסגרת זו אף שונה מיקומה ונוסחה של דוקטרינת הקנטור. בהתאם לתיקון מי שהמית כתוצאה מקנטור יורשע בעבירה של "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת". עונשו של אדם זה יעמוד על 20 שנות מאסר כעונש מרבי. הפחתת האחריות הפלילית כתוצאה מקנטור תתקבל אם הנאשם המית את הקרבן בתכוף לאחר התגרות כלפיו ובתגובה לאותה התגרות, וכן התקיימו התנאים הבאים: (א) בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה קושי רב לשלוט בעצמו; (ב) יש בקושי כאמור בפסקה (א) כדי למתן את אשמתו, בשים לב למכלול נסיבות המקרה. התנאי הראשון מקביל באופן מהותי למבחן הקנטור הסובייקטיבי אשר צוין לעיל. השינוי המרכזי מהמצב ששרר בעת הכרעת הדין בעניין היילו הוא היעדר הכללת מבחן האדם הסביר באופן מפורש. עם זאת ברור כי אין די להוכיח כי שליטתו העצמית של הנאשם התערערה באופן סובייקטיבי ויש לעבור גם משוכה של מבחן נורמטיבי אשר יש בו כדי למתן את האשמה של הנאשם. כיוון שמבחן האדם הסביר לא נכלל באופן מפורש תתעורר השאלה כיצד יפורש המבחן הנורמטיבי ואיזה תוכן יצקו לתוכו בתי המשפט השונים. באופן ספציפי השאלה היא האם מבחן האדם הסביר ימשיך לשמש כנקודה הארכימדית של דוקטרינת הקנטור או שמא יפותחו פרמטרים נוספים או חלופיים למבחן הנורמטיבי כאמור.למרות השינוי האמור, הביקורת שאציג כלפי הכרעת הדין בעניין היילו, רלוונטית גם בהתייחס לדוקטרינת הקנטור כנוסחה היום. בפרק א אציג את העובדות הרלוונטיות בפרשת היילו כפי שבאו לידי ביטוי בהכרעת הדין של בית המשפט העליון. בפרק ב אציג את היסטוריית דוקטרינת הקנטור ואת עמדת המשפט האמריקאי והישראלי ביחס לדוקטרינה זו. במסגרת זו אצביע על הבדל ביחס לרציונל הקנטור בין המשפט הישראלי למשפט האמריקאי. בפרק ג אציג את ביקורתי ביחס לפסק הדין. בפרק ד אבהיר מדוע שימוש בקונסטרוקציה המשפטית המתבססת על סעיף 300א(ג) ראויה יותר למקרה זה.