"כיצד קובעים הדיינים האם יש תוקף לחוקים כ'דינא דמלכותא'?" - “How Do the Rabbinical Judges Determine Whether State Laws are Valid by Virtue of ‘Dina De-Malkhuta’”

תקציר

תקציר בעברית:העיקרון המרכזי שבו משתמשים דיינים לשם הכרעה אם יש לחוקי המדינה תוקף ההלכתי כ"דינא דמלכותא", הוא זה שקבע הרמ"א, ולפיו יש תוקף לחוק המדינה רק אם "יש בו הנאה למלך [לשלטון] או שהוא [נחקק] לתקנת בני המדינה". יש דיינים מבססים את הכרעתם על עיקרון דומה של החתם-סופר, ולפיו יש תוקף הלכתי לחוק המדינה אם גם פוסקי הלכה היו מחוקקים אותו לו התבקשו . הש"ך פסק, כי אפילו חוק הנחשב "לתקנת המדינה" תקף רק אם אינו מנוגד להלכה ממונית מפורשת. כמה מגדולי האחרונים פסקו כעמדתו, אולם רבים מהאחרונים ומדייני זמננו דחו אותה. לצורך הכרעה בשאלת תוקף חוקי המדינה, רוב הדיינים משתמשים בעקרונות שקבעו הרמ"א והחתם-סופר, תוך הפעלת שיקול דעת רחב בנוגע לכל חוק שנידון על ידם. בחינה זו עשויה להביא את הדיין לאחת משלוש מסקנות: החוק נחשב "לתקנת המדינה" ולכן תקף; החוק אינו נחשב "לתקנת המדינה" ולכן אינו תקף; החוק נחשב "לתקנת המדינה" אך יש להעניק לו תוקף חלקי בלבד: רק לסעיפים מסוימים בחוק או רק במקרים מסוג מסוים. דיינים אחדים נעזרים בקריטריונים קבועים כדי להכריע בשאלת תוקף החוק. הקריטריון המרכזי שהם הציעו: חוק ש"בא לפתור בעיה מסוימת" - נחשב "לתקנת המדינה" ולכן תקף, אולם "חוקים בסיסיים" כדוגמת חוקי החוזים, המכר והקניין - אינם תקפים, כי הם מנוגדים ל"השקפה" ול"צדק" תורניים. לא ברור לי, מדוע חוקים אלו נחשבים כמנוגדים להשקפה וצדק תורניים. למיטב ידיעתי, הבחנה זו אינה מופיעה בפסיקתם של דיינים עד לזמננו. הבחנה זו מתבססת בעיקר על דברי הרב שאול ישראלי. לדעתו, חוק שנועד "לתיקון העולם" – תקף כ"דינא דמלכותא", אולם חוק שנובע או שנגזר משיקול דעת הגיוני ("הכרעת השכל") ומטרתו לבטא את "האמת והצדק" – אינו תקף, כי בכל הנוגע ל"הכרעת השכל" יש לנהוג לפי דין תורה. אולם, הוא לא הדגים את גישתו באמצעות חוקים בני זמננו וקשה ליישמה עליהם. גם לא ידוע לי אם הרב ישראלי עצמו השתמש בפסיקתו בגישה זו. לצורך הכרעה אם חוק מסוים נחשב ל"תקנת המדינה" בוחנים דיינים את מטרות החוק ולעתים נעזרים גם בפסיקת בתי המשפט האזרחיים. עם זאת, מה שקובע את החלטתם כמובן אינה כוונת המחוקק אלא השאלה אם מטרות החוק נחשבות לדעת הדיין ל"תקנת המדינה". השארת שאלה כה מרכזית של התוקף ההלכתי של חוקי המדינה לשיקול דעתו של כל דיין היא בעייתית. זו התוצאה של העדרו של "בית המשפט ההלכתי העליון", הסנהדרין, בימינו. כדי שהפסיקה בדיני ממונות תהיה אחידה יותר, וכך יגבר אמון הציבור בה, חייבים הדיינים לגבש כללים אחידים נוספים בנושא זה, כפי שנוהגת רשת "ארץ חמדה גזית". יש דיינים שפסקו, כי כיום כל החוקים נחקקים בבתי הנבחרים "לתיקון המדינה" ולכן יש להם תוקף מכוח "דינא דמלכותא". אולם, יתר דייני זמננו מתנגדים לגישה רחבה זו. הם מאמצים את חוקי המדינה באופן מצומצם למדי, ונוהגים כפי שתואר לעיל.