יחסי הגומלין בין מיסוי רווחי ההון לבין ניכוי הפחת במשטר מיסוי נומינלי סוגיית 'הלכידה מחדש' ('recapture')

תקציר

מאמר זה דן באחת מאבני היסוד של יחסי הגומלין בין ניכוי הפחת לבין רווח ההון והיא סוגיית הלכידה מחדש ("Recapture"). בטרם נבחן סוגיה זו לעומקה נחזור ונסביר את נקודת המוצא הכפולה, שעליה מושתת מאמרנו ושצוינה בחלק א: 1. תפקיד הפחת הוא החזרת עלות הנכס — "The Capital Recovery Cost"— לאורך תקופת חיי הנכס. 2. ניכוי הפחת בקו ישר — " Straight Line Depreciation" — הוא הניכוי הרצוי מבחינה נורמטיבית. לפיכך יש לנכות מההכנסה הרגילה סכום זהה בכל שנה משנות השימוש בנכס, כך שעלות רכישת נכס ההון תנוכה במשך שנות חיי הנכס. לדיון בשאלת הלכידה מחדש שתי מטרות: ראשית, במישור העיוני היא מחדדת ומעמיקה את הבנת הזיקה, שבין מיסוי רווחי ההון לבין ניכוי הפחת, ויש לכך חשיבות רבה. שנית, עשויות להיות לה נפקויות בדין הישראלי. לכן, בתחילה (פסקות א - ח ) נדון בבסיס העיוני של הסדר זה ולאחר מכן(פסקה ט) נבחן את השלכותיו האפשריות בדין הישראלי. הלכידה מחדש משמעה המרת רווח ההון, כולו או חלקו, להכנסה רגילה בעת מימוש נכס ההון. מהי ההצדקה ללכידה זו ? מהם התנאים היוצרים את תחולתה ? לכאורה יש לבצע לכידה מחדש בכל אירוע־מס של מימוש נכס הון בר־פחת, כאשר שיעור מס רווח ההון נמוך משיעור המס על ההכנסות הרגילות, מפני שהקטנת עלות הנכס בגובה נכויי הפחת לצורך מס רווח ההון בעת המימוש אינה ״מחזירה״ במלואה למינהל המס את אובדן המס, שאירע בשנות השימוש בנכס עקב ניכויי הפחת, משום ששיעורי המס על רווח ההון נמוכים משיעורי המס על ההכנסות הרגילות. לכן, בחישוב רווח ההון, אנו הופכים (״לוכדים״) להכנסה שוטפת חלק מרווח ההון, בגובה ניכויי ה פחת שנוכו. התוצאה היא שעל רווח ההון הנלכד מוטל מס בשיעור המוטל על הכנסות רגילות, שהוא גבוה, כאמור, משיעור המס על רווח ההון.