מודלים של רשלנות: חלק ב

תקציר

במאמר הקודם "על מודלים של רשלנות: בעקבות ע"א 11/4486 פלוני נ' פלוני" נדונה בהרחבה שאלת המודל הראוי לעוולת הרשלנות, דהיינו סוגיות חלוקת העבודה בין מרכיבי ההתרשלות, הקשר הסיבתי והנזק, היחס בין מרכיבים אלה ותפקיד דרישת הצפיות בכל אחד מהם. הוצע שם להעדיף את מודל הרשלנות של השופט עמית בע"א 11/4486 פלוני נ' פלוני על פני מודל הרשלנות המסורתי של השופט ברק. בינתיים פורסם פסק דינו של השופט הנדל ב11/3521ע"א וגנר נ' עבדי, ובו הצעה למודל רשלנות שלישי. עיקרי ההצעה הם לא רק לשמר, כבמודל ברק ובניגוד למודל פלוני, את תפקיד מרכיב החובה כמופקד על הערכת נאותות ההתנהגות, אלא אף להתמקד בתפקיד זה ולהעביר חלק מתפקידה האחר של החובה – הערכת רציות האחריות – אל מרכיב ההתרשלות. זאת לצד ביטול ככלל של ההבחנה במודל ברק בין חובה מושגית לקונקרטית והמרתה בהבחנה בין חובה מוכרת לגבולית ולחדשה. מאמר זה מנתח את מודל הנדל, ומסקנתו היא כי השינויים המהותיים המוצעים בו ביחס לשני המודלים האחרים באשר לחלוקת העבודה בין מרכיב ההתרשלות למרכיב החובה אינם תואמים את התפתחות הדין המצוי והרצוי, ומותירים עמימויות לא מעטות וסימני שאלה. בשל החיוניות שבגיבוש מודל רשלנות אחד, מכוון ומנחה, בפסיקה הישראלית, במקום השלושה כיום, מותווית דרך לגיבוש מודל שכזה תוך העדפת מודל פלוני.