אזרחים-אויבים: אזרחים פלסטינים ובתי משפט צבאיים בישראל ובשטחים הכבושים, 2000-1967

תקציר

תקציר בעברית:המאמר עוסק בהבנת "אפקט הבומרנג" של כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967 על מעמדם של הפלסטינים אזרחי ישראל. לאחר סיומו הרשמי של הממשל הצבאי ב-1966, הוקם בעקבות הכיבוש בית משפט צבאי חדש בעיר לוד, ששפט אזרחים פלסטינים בתוך ישראל עד שנת 2000, במקביל לפעולתם של בתי משפט צבאיים בשטחים. בשני האזורים הופעלו בתי המשפט הצבאיים באופן כמעט בלעדי כלפי פלסטינים, אזרחי ישראל ותושבי השטחים כאחד. לטענתי, דרך שיפוטם הממושך והנפרד בבתי משפט צבאיים, הוגדרו הפלסטינים אזרחי ישראל כקטגוריה היברידית של "אזרחים-אויבים". על בסיס חומרים מארכיונים צבאיים, המאמר מתאר כיצד סמכות השיפוט של בתי המשפט הצבאיים, אשר על פי החוק הייתה טריטוריאלית והתייחסה לעבירות ביטחון, עברה טרנספורמציה לסמכות שיפוט המבוססת על עקרונות ניהול אוכלוסייה, והתבססה על קריטריון ההכללה של השתייכות אתנו-לאומית: פלסטינים נשפטו בבתי משפט צבאיים ויהודים נשפטו בבתי משפט אזרחיים. פוליטיקה של סמכויות שיפוט על פי מוצא אתני והשתייכות לאומית מאפיינת ממשליות קולוניאלית ו"מערכים אימפריאליים", המייצרים דרגות שונות וגמישות של ריבונות, של השתייכות ושל זכויות. באמצעות שיפוט הפלסטינים בבתי משפט צבאיים, המיועדים לשיפוט האויב, יצרה המדינה מִדרג של נתינים ושל זכויות במערכת המשפט הפלילית, גם מעבר לגבולותיה הריבוניים, והִבנתה את אוכלוסיית האזרחים הפלסטינים כאזרחים-אויבים.