זכות-מפלה ופריווילגיות של מדינה: חיסיון לטובת הציבור ונסיגה לטובת התקפה A State's Privilege: A Tactical Withdrawal

תקציר

תקציר בעברית:מאמרי יעסוק בפרקטיקה תביעתית מוכרת, המגיעה לאחר החלטה שיפוטית על הסרת חיסיון לטובת הציבור: חזרה מהאישום, שמובילה לזיכוי הנאשם, ואז הגשת ערעור, לרוב לבית המשפט העליון. ערעור זה, בתורו, מתקבל לעתים קרובות, מבטל את ההחלטה להסרת חיסיון ובעקבותיה גם את הזיכוי. התיק מושב לערכאה הדיונית, אשר ממשיכה לנהל אותו כאילו התביעה לא חזרה בה מכתב האישום. מאמרי יראה שלפרקטיקה זו אין עוגן בחוק, ויגרוס שהיא אינה חוקית ואינה ראויה. היא עוקפת את הכלל המוכר היטב בהליך הפלילי, שלפיו בהיעדר הוראת חוק מפורשת, אין זכות ערעור על החלטת ביניים (להלן: כלל הביניים). הפרקטיקה מהווה מעקף שיטתי של הכלל האמור, מעקף המשרת את התביעה בעיקר במישור של הסרת חיסיון, אך לא רק בו. אף שהתביעה מוסמכת לחזור בה מכתב האישום מסיבות מגוונות, אין זה מובן מאליו שהיא יכולה לערער על הכרעה שיפוטית שנתקבלה בגין חזרתה של התביעה מכתב האישום. אף אם היא מוסמכת לערער כאמור, בית המשפט שלערעור אינו מוסמך לבטל את חזרתה של התביעה מכתב האישום, בהיותה פעולה מנהלית מובהקת, המצויה בסמכות התביעה בלבד. פעולה זו היא בלתי הפיכה ובלתי קשורה מבחינה פורמלית להחלטה להסרת החיסיון, ואילו התוצאה המובהקת שלה בבית המשפט לאחר כפירת הנאשם הייתה ונותרת זיכויו. עוד אטען כי הפרקטיקה התביעתית מהווה יצירה דה-פקטו של זכות ערעור תביעתית על החלטה, שעליה המחוקק נמנע מליצור זכות ערעור לתביעה או להגנה. בהיעדר עיגון מפורש בחוק, היא מנוגדת לעקרון חוקיות המנהל. הפרקטיקה התביעתית אף מייצרת לתביעה יתרון לא הוגן על הנאשם, אשר אינו יכול לסכן את חירותו ולהגיע לערכאת הערעור באמצעות סיום טכני של המשפט. לתביעה יש פריבילגיה לסכן את האינטרס הציבורי בשם ההגנה על החיסיון, אך לנאשם אין פריבילגיה לסכן את חירותו בשם הניסיון להסרת החיסיון, ניסיון שמלכתחילה התקשר לשאיפתו להגן על חירותו. הפרקטיקה התביעתית אינה הוגנת גם כלפי ערכאת הערעור, משום שהיא מחברת לאינטרס הציבורי שבבסיס החיסיון את האינטרס הציבורי שבתיק הפלילי; ערכאת הערעור יודעת שדחיית ערעור המדינה פירושה זיכוי הנאשם אפילו בהנחה שהוא אשם, על הפגיעה החריפה באינטרס הציבורי שכרוכה בזיכוי כזה. מאמרי יקרא להפסקת הפרקטיקה לאלתר ולהפניית שימת לבו של המחוקק לסוגיה. אם המחוקק סבור כי המצב החקיקתי בסוגיה מספק, וכי בהתאם לבחירתו הכללית הנוכחית ראוי שלא יתאפשר ערעור על הכרעה שיפוטית להסיר חיסיון או שלא להסירו, הרי שהתביעה תוכל להמשיך ולסגת מכתבי אישום גם בעתיד כדי להגן על חיסיונות, אך לא תוכל עוד לערער על הזיכוי הנובע מנסיגתה ולהוביל להמשך הדיון כאילו לא חזרה בה מכתב האישום. מנגד, אם המחוקק סבור שהאינטרס הציבורי מצדיק לתת למדינה זכות ערעור על החלטה להסרת החיסיון, ואולי גם סבור שזכויות הנאשם וחירותו מצדיקות זכות ערעור עבורו על החלטה שלא להסיר חיסיון, יתכבד נא וייצר מנגנון ערעור מפורש.