החזקת פורנוגרפיית ילדים אלקטרונית: האם ניתן להרשיע, והאם ראוי, או: היכן מעדיפה החברה את הפדופילים שלה? מסע ערכי בעקבות מיל, פלוני ומור

תקציר

פורנוגרפיית ילדים היא דבר מתועב. ניצול ילדים הוא דבר שפל. אך לא כל מי שמפיק סיפוק מצפייה בדבר מתועב ומהחזקתו – תורם באיזשהו מובן משמעותי ליצירת הדבר המתועב הקיים או הבא. חרף הדמוניזציה החברתית של הפדופיליה, המשפט, ובוודאי המשפט הפלילי, אינו יכול להרשות לעצמו להיסחף אחר פופוליזם ולהכות כל מה שמתקשר, ולו מחשבתית, לניצול ילדים. הקשר הסיבתי בין התנהגות של החזקת חומרים אלקטרוניים בפרטיות הבית לבין פגיעה בילדים – אינו משכנע כעניין מעשי. אולי כעניין אקספרסיבי. אלא שהפללה על רקע זה נראית קרובה יותר להפללת רעיון מאשר להפללת מעשה. הרעיון של קיום יחסי מין עם ילדים הוא מתועב; אך משטר דמוקרטי ליברלי אינו מפליל רעיונות, מתועבים ודוחים ככל שיהיו. פרט לכך, ניתן לסבור שהנזק באיסור רב מתועלתו. חישבו על הפדופיל שמעוניין לפרוק את תחושותיו הפיזיולוגיות. אסור לו, כמובן, ליצור קשר עם קטינים ולנצלם פיזית; אך גם אסור לו להחזיק חומרים בביתו שלו. וכך הוא ניצב בפני דילמה: הפורקן הפיזי אסור בשום צורה, וגם הפורקן האלקטרוני. האם יתכחש לדחפיו באופן מלא? לא בטוח. אם הפדופיל יערוך חישוב כלכלי, אפשר שיחשוב כך: "אסור לי לקיים יחסי מין עם קטינים; אסור לי גם להחזיק פורנוגרפיית קטינים; אני מעוניין לממש את דחפיי; אין לי דרך חוקית לכך; בהינתן שממילא כל דרך שאבחר למימוש דחפיי היא בלתי-חוקית, וממילא אתויג חברתית ומשפטית כפדופיל, אולי מוטב ללכת על הדבר האמיתי, גם אם העונש הכרוך בו רב יותר". האם לא עדיף למדינה לעודד את הפדופיל להישאר כצופה פסיבי, בכך שלא תאסור עליו את ההחזקה? איני סבור שביטול האיסור, אם יגיע, שווה להבעת "תמיכה" בפדופיליה, סטייה שכמובן האדם אינו בוחר בה. ביטול שכזה יביע כבוד לפרטיות האדם, לצנעת הפרט, לאוטונומיה שלו בביתו הוא. ומרגע שהפדופיל יבחר לעשות מעשה אקטיבי או תקשורתי למימוש דחפיו – יוחזר מייד ל"בנק המטרות" של הדין הפלילי. המלחמה בנזקי פורנוגרפיית הילדים חשובה ביותר; אך יש להתרכז במי שאחראי ליצירת כלי הנשק הפוגעניים ולסחר בהם, ולא במי שצופה בהם במחשבו בבית.