פרוטוקול מסדר הזיהוי כראיה

תקציר

תקציר בעברית:הנושא העיקרי של חיבור זה סובב סביב זכותו של חשוד לפרוצדורה אופטימלית, כלומר זו הממזערת סיכונים, ככל שהיא נוגעת לזיהויו כמבצע העבירה. נעסוק בדרך זיהוי חשובה אחת, והיא: מסדר זיהוי חי (פורמלי). במסגרת זו נבקש לעמוד על מעמדו הראייתי של המסדר מטעם המשטרה, האמור להיות מפורט, ככל שניתן, ולתעד את הליך הזיהוי לפרטיו, כולל ההכנות לקראת המסדר. על פי הפסיקה כיום, מתקבל הפרוטוקול בראיה לא רק לשם הוכחה מהלך המסדר, אלא גם לאמיתות הזיהוי. במאמר זה נטען, כי עצם קבלת הפרוטוקול כראיה עצמאית לזיהוי הינו צעד נכון. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, הפסיק נכשלה מלזהות את המקור המשפטי הנכון לקבילותה. כישלון זה אינו עניין פולמוסי גרידא. הוא משקף הבנה מוטעית של תהליך הזיהוי במסדר הנערך בשלבי החקירה. הפסיקה התייחסה לפרוטוקול בשני אופנים חלופיים: (א) כראיה המהווה חריג לכלל הפוסל הוכחת עקביותו של עד — מקום שהעד מזהה במשפט את הנאשם, שאותו זיהה במסדר שנערך בשלבי החקירה, (ב)כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה מקום שהעד חוזר בו בבית המשפט מן הזיהוי שאותו ביצע בשלבי החקירה, או כשל בזיהוי הנאשם. מטרת מאמר זה תהיה לבקר פסיקה זו, ולהציג מסגרת מושגית אלטרנטיבית לניתוח קבילותה של ראיית הפרוטוקול ומשקלה. לניתוח המושגי שיוצע בחיבור זה יש השלכות נורמטיביות חשובות שיוצגו ויפורטו במהלכו