עבירה מאיימת – מבט ביקורתי בעברת האיומים

תקציר

תקציר בעברית:כמו עבירות רבות בישראל, גם עבירת האיומים לא עבירה שינוי חקיקתי למן לידתו של חוק העונשין, התשל"ז–1977. שלא כמו עבירות שונות בחוק זה, השוכבות בספר החוקים כאבן שאין לה הופכין, עבירת האיומים נאכפת ומובילה להעמדה לדין. לבית המשפט העליון הגיע ערעור בגלגול שלישי של תיק שבו הועמדה צוברי לדין בעבירה זו בגין מכתב שכתבה לשופטת ובו איימה להתאבד. בתחילת שנת 2018 זיכה בית המשפט העליון את המערערת, בהתמקדו ברכיב העבירה העמום "שלא כדין", שמופיע בעבירות רבות בישראל, ובהצעת מבחן דו-שלבי בנוגע לפרשנותו. פסק הדין הוא מושא ההשראה של המאמר, שרואה בפרשה הזדמנות להביט מחדש בעבירת האיומים. המאמר פותח בסקירה היסטורית קצרה של העבירה, שכללה נוסח צר בהרבה בפקודת החוק הפלילי, 1936. המאמר מציג ביקורת דוקטרינרית מגוונת על עבירת האיומים כנוסחה בסעיף 192 לחוק העונשין בתוך כדי התייחסות לרוחב-יתר באיסור, לצרות-יתר באיסור, לחוסר עקיבות בעבירה, לעמימות ולקשיים נוספים. המאמר סוקר את פרשת צוברי ואת המבחן הדו-שלבי שהוצע לפרשנות הרכיב "שלא כדין", משבח את ניסיונו של בית המשפט להציע פרשנות אמיתית ורחבה לרכיב זה, אך מראה שהמבחן האמור הוא בעייתי מאוד ליישום. לאחר מכן המאמר מציע גרסה חלופית לעבירת האיומים כדי להבהיר את גבולות האיסור, את הגיונו, את תכליתו ואת אחידותו. המאמר מסיים בתהיות באשר לעתיד העבירה בפרט ולעתיד הרכיב "שלא כדין" בכלל וקורא לרפורמה חקיקתית בחלק הספציפי בחוק העונשין.