טעות והטעיה בכריתת חוזה

תקציר

תקציר בעברית:המאמר בוחן את הבסיס התיאורטי לדיני הטעות וההטעיה בכריתת חוזה ומנתח שתי סוגיות הקשורות למצב הנפשי או האשם של הצד השני, זה שלא טעה או הוטעה. במישור התיאורטי, הניתוח הכלכלי מלמד שיעילותם של חוזים מותנית בכך שבידי המתקשרים יהיה מידע מלא פחות או יותר, ומכאן שיש הצדקה לכאורית לאיסורי הטעיה ולהטלה של חובות גילוי. בד בבד, הניתוח הכלכלי חושף מגוון של שיקולים שבגינם הימנעות מהטלה של חובת-גילוי, ואפילו התרה של שקרים, עשויות להיות יעילות. בחינה של הדין הנוהג מעלה שמעבר להארה הבסיסית בדבר חשיבות המידע, אין בו ביטוי ממשי לשיקולים הכלכליים הנוספים. הדוקטרינה המשפטית מגלה רגישות רבה יותר לשיקולים דאונטולוגיים. דא עקא, שתורות המוסר הדאונטולוגיות עצמן אינן מובילות למסקנות ברורות. השיקולים שעניינם האיסור המוסרי המוגבל על שקרים והטעיות בידי הצד השני מתנגשים בשיקולים שעניינם הסייגים לחובה המוסרית לקיים הבטחות בידי הטועה. על אלה יש להוסיף את המתח בין החובה להשיא את הרווחה הכללית לבין ההכרה באופציה הדאונטולוגית להעדיף לעיתים את האינטרס העצמי על פני קידום הטוב החברתי. במישור הדין הנוהג, המאמר מנתח את הפרשנויות המנוגדות שהוצעו להוראות הטעות וההטעיה ובפרט ליסוד הידיעה של הצד השני בסעיף 14 ולשאלת המצב הנפשי של המטעה בסעיף 15. המאמר טוען שאף אחד מהפירושים אינו נקי מקשיים חמורים, שניתן היה לסלקם. בין היתר, אפשר היה להבהיר למה אמורה להתייחס ידיעתו של הצד השני בסעיף 14 ומהו היסוד הנפשי של המטעה הנדרש, אם בכלל, להתקיימותה של הטעיה. ניתן גם לשקול מחדש את הצורך בהחלטה שיפוטית קונסטיטוטיבית לשם ביטול החוזה בשל "טעות לא ידועה". אולם גם אם ישונה הניסוח ויובהרו הכללים, הדבר לא יעלים את המתחים שמקורם בשיקולי הנורמטיביים הסותרים המזינים את המחלוקות הפרשניות.