צדק – עניין של זמן: דין פלילי מקל, שלטון החוק ושלטון הערכים: הזמן(ה) לשינוי Time to Change: Revised Doctrines, the Rule of Law and the Rule of Morals

תקציר

החוק, לרבות החוק הפלילי המהותי, כפוף לשינויים. כאשר אלו קורים, לעיתים קרובות הם מינוריים וכמעט בלתי מורגשים; לעיתים קרובות פחות, הם בולטים או מקיפים, למשל כאשר נולדת עבירה חדשה או מתבטלת עבירה קיימת, וכאשר עבירה או כמה עבירות קשורות ומוכרות עוברות רפורמה נרחבת.<br>מה נפקותו של שינוי בחוק הפלילי המהותי על מי שהעבירה המיוחסת לו בוצעה בטרם השינוי? חוק העונשין, התשל"ז-1977 משיב בשני פרקיו הראשונים. סעיף 3, חלק מעקרון החוקיות המוכר, משקף כלל דמוקרטי משכנע וראוי, הקובע כי הרחבת הדין הפלילי והחמרתו חלים רק מכאן ואילך. שלושת הסעיפים הבאים אינם חלק מעקרון החוקיות, והדין שהם סוללים שונה מאוד מזה המקובל בדמוקרטיות רבות. סעיף 4 קובע כי ביטול עבירה יחול מכאן ואילך וגם למפרע. סעיף 5 קובע כי מי שפסק דינו אינו חלוט ייהנה מכל שינוי לקולא בעבירה, ומי שפסק דינו חלוט ייהנה לכל היותר משינוי ענישה מסוים. סעיף 6 מסייג את שני קודמיו ומונע מנאשמים להישען עליהם בשני סוגי מצבים – איסור שנולד לזמן קצוב, ואיסור שנתון מטיבו לשינויים מעת לעת.<br>זהו הסדר מורכב ביותר, מבחינה דוקטרינרית ובעיקר מבחינה נורמטיבית. הוא מייצר חיבורים וניתוקים בין חוקים קודמים לבין חוקים חדשים, בין תפיסה ערכית קודמת לחדשה. הוא שולח מסרים כלליים משתמעים באשר לזיקה שבין עברנו, ההווה והעתיד שלנו, לכוחה של התפתחות ערכית ולמוגבלותה, לשרירות ומקריות, ליציבות, ודאות, יעילות, הגינות ואף לשוויון בפני הדין.<br>המאמר טוען כי ההסדר אינו בהיר מבחינה דוקטרינרית ואינו עקיב מבחינה נורמטיבית, ובוחן שלוש חלופות לשינויו. האחת היא ביטול סעיפים 4–6 לחוק העונשין, כך שכל אדם יישפט לפי הדין שהתקיים בעת האירוע הפלילי המיוחס. השנייה היא אפשור בחינה מחודשת לכל תיק, לרבות חלוט, בראי החוק החדש והמקל. השלישית, בה מצדד המאמר, מתירה לבחון גם פסקי דין חלוטים באורו של דין פלילי חדש מצמצם, אך זאת רק בתנאי שאין צורך בבירור עובדתי נוסף.<br><br>Laws can be changed. Minor changes may go unnoticed, unlike major ones, such as a new criminalization, a new legalization, or a substantive reform to prominent offenses.<br>What implications does the revising of substantive criminal law carry upon those who have perpetrated the offense prior to the change? The Israeli Penal Code answers in its beginning. Like in any democracy, Section 3 maintains that extending the criminal law applies only after the new law is set. The next three sections set a regime which is unlike many democratic regimes. Section 4 maintains that the annulment of an offense applies even retrospectively. Section 5 maintains that any leniency to substantive law will be applied to those whose trial is not yet final, whereas those whose trial is finalized may enjoy only certain leniency in punishment. Section 6 excludes its former two sections, blocking defense pleas regarding offenses that are set to limited time periods, and regarding offenses which are inherently changeable. <br>This legal regime is extremely intricate, regarding both its doctrine and its rationale. It connects and splits old and new laws, old and new rationales. It sends implied messages about the rapport between our past, present and future, about the power of change and its limit, about arbitrariness, effectiveness, stability, certainty, fairness and equity.<br>This article argues that the Israeli regime is vague in doctrine and normatively incohesive. It explores three alternative regimes. The first is annulling sections 4–6, thus setting a clear rule, that any person will be judged in accordance to the law that existed in the time of the offense. The second is allowing defense pleas about applying a lenient new law in every case, including trials that have been finalized. The third and favorable option is allowing such pleas, based upon the facts of the finalized trial, while denying the hearing of new evidence.<br>