חובת הדיווח על אלימות כלפי ילדים על פי המשפט העברי ובהשוואה למשפט הישראלי

תקציר

בחלק ממדינות העולם קיימת חובת דיווח לרשויות האכיפה או לרשויות הרווחה על אלימות בילדים המופנית כלפיהם מצד הוריהם, בני-משפחה או אחראים אחרים עליהם. יש התומכים בהטלת חובה כזו (על כלל הציבור או על בעלי המקצוע המטפלים במשפחה) מתוך הדגשת זכויות הילד, רווחתו והצלתו מן האנשים שבהם הוא אמור לשים את מבטחו והפוגעים בו. יש המתנגדים לה מחשש לפגיעה באוטונומיה של התא המשפחתי, מחשש להתערבות בחופש הפרט, לפגיעה בפרנסת אנשי המקצוע ומחשש מפני דיווחי שווא כוזבים. החיבור יציג את גישתו המאוזנת של הדין העברי בסוגיה. גישה זו גובשה בעיקר בספרות השו"ת במהלך שני העשורים האחרונים, במקביל לעליית קרנן של זכויות הילד בארץ ובעולם. הדין העברי מעלה על נס, מחד גיסא, את חשיבות הדיווח והטיפול במקרי אלימות כלפי ילדים ואת העיקרון הדתי של הרחקת עובר עבירה מאיסור, אך, מאידך גיסא, מעדיף ככל הניתן, את הדיווח והטיפול בתוך מוסדות הקהילה, כל אימת שאין מדובר בסכנה מיידית המחייבת התערבות חיצוני של גורמי אכיפה. גישה זו נסמכת בעיקר על המבנה המסורתי של הקהילה היהודית ועל החשש ששיתוף הפעולה עם השלטונות עלול להזיק, בסופו של דבר, לקהילה ולמשפחה. החיבור יצביע על נקודות מפגש רבות בין הדין העברי-הדתי לבין הדין הישראלי- הלא דתי, שגם בו קיים מסלול אפשרי של דיווח לרשויות הרווחה, ולאו דווקא לרשויות האכיפה, וגם בו חלה חובת הדיווח על מקרים של אלימות קשה ולא על כל מקרה של אלימות. יוצג דמיון (אם כי לא זהות של ממש) בין שיטות המשפט, למרות נקודות המוצא השונות, שחלקן נגזר מאופיו של הדין העברי כדין דתי, וחלק נגזר מהאופי המיוחד של הקהילה היהודית, ששאפה תמיד לשמור על אוטונומיה, גילתה יחס חשדני לשלטונות וניסתה להסדיר את ענייניה ולפתור את בעיותיה הפנימיות באופן עצמאי.