חישוב הנזק בתנאי אי-ודאות – התאמת הנתון הסטטיסטי למטרותיהם של דיני הפיצויים

תקציר

תקציר בעברית:בתי-המשפט נאלצים פעמים רבות להעריך את הנזק שנגרם לתובע באמצעות פנייה לנתונים סטטיסטיים, המסייעים בהערכת הנזק בקירוב כאשר אין בנמצא נתונים קונקרטיים המאפשרים לָשׁוּם את הנזק שנגרם לניזוק באופן ישיר. אף שמדובר בפרקטיקה רווחת, בתי-המשפט בישראל אינם בוחנים לרוב אם ההנחות העומדות בבסיס הנתון הסטטיסטי המשמש אותם מתיישבות עם מטרותיהם של דיני הפיצויים. בפועל, פעמים רבות קיים פער בין הנימוק המשמש את בית-המשפט בעת חישוב הפיצויים לבין הנתון הסטטיסטי שנבחר. לתופעה זו יש שני מופעים החוזרים בהקשרים שונים בפסיקה. המופע הראשון קשור לאופן שבו נבנה מסד הנתונים שממנו בית-המשפט גוזר את הנתון הסטטיסטי. שימוש בנתונים סטטיסטיים תוך התעלמות מהנחות-היסוד העומדות בבסיסו של מסד הנתונים מוביל לעיתים לטעויות בעת חישוב הנזק. כך, ביחס לאובדן כושר ההשתכרות, כאשר קיימים נתונים חלקיים ביחס לניזוק, בתי-המשפט מביאים בחשבון את האפשרות שהניזוק יהיה מובטל בעתיד, אולם כאשר הם עושים שימוש בנתונים סטטיסטיים, הם מתעלמים מאפשרות זו. המופע השני של תופעה זו קשור לבחירה בנתון הסטטיסטי מתוך מסד הנתונים. הנתון הסטטיסטי המשמש את בית-המשפט בעת קביעת הפיצויים אינו מתיישב לעיתים עם הנימוק הניתן בפסק-הדין. כך, ההסבר שניתן בפסיקה לחישוב אובדן ההשתכרות וקיצור תוחלת החיים בתנאי אי-ודאות מתיישב עם שימוש בנתון החציוני, אשר משקף את הנזק הסביר ביותר לניזוק הספציפי, ותואם את השימוש הרווח במשפט הפרטי בכלל מאזן ההסתברויות במסגרת ההתמודדות עם מצבי אי-ודאות. אולם בתי-המשפט עושים בפועל שימוש בנתון הממוצע, אשר מתיישב עם מטרת ההרתעה של דיני הנזיקין, אך אינו מתיישב עם המטרה של השבת מצבו של הניזוק לקדמותו. המאמר סוקר כמה טעויות נפוצות, ומציע קווים לפתרונן של טעויות אלה וכן של טעויות אחרות שיתגלו בעתיד.