הרמת מסך: בחינה עיונית ואמפירית

תקציר

תקציר בעברית:אף שחדלות־פירעון של חברות גוררת לעיתים קרובות דרישה להרמת המסך, דיני הרמת המסך נותרו מעורפלים וקשים לחיזוי, ולא רק בארצנו. מטרתו של חיבור זה היא ליצוק תיאוריה ברורה של דיני הרמת המסך במגוון של סיטואציות, תוך הבחנה בין סוגי נושים שונים, כגון נושים פיננסיים, נושים פרטיים, נושים חוזיים ונזיקיים, שלטונות המס או עובדים ששכרם הולן, וכן בין סוגים שונים של תאגידים, כגון חברות ציבוריות ופרטיות, כאלה שנשלטות על־ידי בעלי שליטה או כאלה הנתונות בבעלות הציבור. הטיעון העיוני המרכזי בחיבור זה הוא כי אין להרים את מסך ההתאגדות בנסיבות שבהן נושי העסק גבו בעת ההתקשרות פרמיה בעד נטילת הסיכון המוגבר במתן אשראי לתאגיד שבעליו נהנים מהגבלת אחריותם לחובות התאגיד, אך יש להתיר ביתר קלות את הרמת המסך במקרים שבהם לא נגבתה פרמיה כזו ולכן הגבלת אחריותם של בעלי המניות מאפשרת להם להחצין עלויות על נושי העסק ללא הצדקה. כדי לבחון אם בתי־המשפט בישראל מיישמים את עקרונות התיאוריה ובאיזו מידה הם עושים זאת, ערכנו מחקר אמפירי עם בסיס נתונים הכולל את כל פסקי־הדין, כמאתיים במספר, שניתנו בין השנים 2011 ו־2016 במקרים שבהם ביקשו הנושים להרים את מסך ההתאגדות. מטרת המחקר היא קודם־כל פוזיטיבית – לזהות את הפרמטרים המשפיעים על שופטי ישראל להרים את מסך ההתאגדות. בתוך כך זיהינו כמה כשלים, במובנם הנורמטיבי, שהצביעו על הסתמכותם של שופטי ישראל על פרמטרים שגויים. החיבור נחתם ברשימת הצעות ליצירת הרמוניה טובה יותר בין ההמלצות העיוניות לבין דרכי יישומן בבתי־המשפט בישראל.