?חובת אמון - אימתי

תקציר

מבין מערכות היחסים השונות המוכרות במשפט, יחסי אמונאות מצטיינים ברגישות מיוחדת מחמת הפער בין כוחו של האמונאי לבין פגיעותו של הנהנה. דא עקא, מצבים של כוח ופגיעוּת רווחים במערכות יחסים רבות. החלת חובת אמון על כל מערכות היחסים האלה עשוייה אמנם למזער את החשש מפני התנהגות אופורטוניסטית של בעל הכוח, אולם מדיניות משפטית כזו אינה נוהגת ואינה רצוייה. חובת אמון מוטלת רק ביחסי אמונאות, והיא זו שמגדירה אותם ככאלה למעשה. מכאן חשיבות השאלה "חובת אמון - אימתי?". פרק זה מציג את הגישות המוכרות בדין החדיש לטיפול בסוגייה - גישת ההתחייבות וגישת הפגיעוּת. מבחינה פוזיטיבית ומבחינה נורמטיבית יש עדיפות לגישת ההתחייבות - לאמור, חובת אמון תחול כאשר אדם מסכים לפעול לטובת עניינו של אחר, או שיש לראותו כמסכים לכך בנסיבות העניין. הניסיון מלמד שגישת הפגיעוּת מעוררת קשיי יישום ובעיות מדיניות אשר מצדיקים את דחייתה. כדי להדגים את יישומן של הגישות השונות הפרק מנתח את הלכת צבאח לגבי "חובת האמון הבנקאית" ומראה כי אין זו חובת אמון כהלכתה. אגב כך מוארות נקודות נוספות, ובהן במיוחד החשיבות והטעם שיש בניתוח קפדני, עיוני ודוקטרינרי גם יחד, בידי בית-המשפט.