שפה שסועה: בין מעמד רשמי למעמד מיוחד של השפה הערבית בישראל

תקציר

תקציר בעברית:חוק-יסוד : ישראל מדינת הלאום של העם היהודי קובע כי עברית היא שפת המדינה, כי לשפה הערבית יש מעמד מיוחד, וכי השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או לפניהם יוסדר בחוק. בנוסף, מציין חוק-יסוד הלאום במפורש כי אין הוא פוגע במעמד שניתן לשפה הערבית לפני חקיקתו. דבר החקיקה הראשי שהסדיר את מעמדה של השפה הערבית בישראל לפני חקיקתו של חוק-יסוד הלאום היה סימן 82 לדבר המלך במועצתו שקבע כי השפה העברית והערבית הן שפות רשמיות בישראל. יש הסבורים כי חוק-יסוד הלאום לא בהכרח פוגע במעמדה של השפה הערבית, או, לכל הפחות, לא פוגע בה משמעותית, שכן גם לפני חוק יסוד הלאום לא הייתה לערבית נוכחות משמעותית בישראל. יש המתמקדים בחלק שבו מצוין שחוק היסוד לא יפגע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית. אם אין פגיעה במעמדה בפועל, כך סבורים אלה שמוצאים בכך נחמה, הרי שפסיקת בתי המשפט, שברובה תמכה בחיזוק השפה הערבית במרחב הציבורי, לא תיפגע. לפי עמדה אחרת, חוק יסוד הלאום פוגע במעמדה של השפה הערבית, אולם הפגיעה במעמדה של שפה בכלל, ובמעמדה של השפה הערבית בפרט, משתייכת לקטגוריה של פגיעה חלשה ברובד הסמלי או הרגשי. על רקע טענות אלה, מטרתו של המאמר היא להציע פרשנות תכליתית למושג "מעמד מיוחד". פרשנות זו תלויה לדעתי במספר שיקולים. השיקול הראשון הוא כוונת המחוקק, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדיונים בהצעות חוק יסוד הלאום השונות ובדיונים עליהן בוועדת הכנסת. השיקול השני הוא הערך המהותי של שפה כחותם זהות תרבותי. השיקול השלישי הוא יחסם של בתי המשפט לביטוי "מעמד מיוחד" בפסיקה שניתנה לאחר חקיקתו של חוק-יסוד הלאום. השיקול הרביעי הוא הלקח שניתן ללמוד ממדינות לאום אחרות שיצרו היררכיה בין שפת הרוב לשפת המיעוט, לעומת מדינות אחרות שנקטו מדיניות הפוכה, לפיה יש להכיר בשפת המיעוט כשפה רשמית ולחתור לקראת מעמד שוויוני שלה לשפת הרוב. השיקול החמישי נוגע לפוטנציאל הטמון בחיזוק ההגנה על השפה הערבית לטובת יצירת סולידאריות אזרחית בין יהודים וערבים בישראל.