למלא את החלל: מודל לזכות לקיום בכבוד בעקבות המשפט החוקתי הגרמני

תקציר

נקודת המוצא של רשימה זו היא כי פיתוח הזכויות החברתיות בכלל, והזכות לקיום בכבוד בפרט, נקלע במידה רבה למבוי סתום במשפט החוקתי הישראלי. אכן, מעמדה של הזכות לקיום בכבוד כזכות חוקתית עבר כברת דרך מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מגישה אשר סירבה תחילה להכיר כלל בהיבט החברתי של הזכות לכבוד האדם, המשך בנכונות מסוימת להכיר בזכות, אם כי במודל מצומצם מאוד, ועד לתקדים החשוב של פסילת דבר חקיקה ראשית של הכנסת בהסתמך על זכות שהיא חברתית במהותה. אולם, מעניין לראות כי הן המצדדים בהגנה חוקתית על הזכויות החברתיות והן המתנגדים לכך שותפים לאבחנה כי המודל החוקתי של הזכות לקיום בכבוד, למרות התפתחותו לאורך השנים, הוא בסופו של דבר מוגבל מאוד. נראה כי עיקר הבעיה, מבחינתם של המצדדים, נעוץ בכך שלמרות הנכונות העקרונית להכיר בזכות ולאכוף אותה באמצעות ביקורת שיפוטית, בפועל כמעט לא ניתנה על ידי בית המשפט העליון כל הגדרה קונקרטית של החובות המוטלות על המדינה במסגרת חובתה לכבד, להגן ולהגשים את הזכות. במצב דברים זה, האפשרות המעשית להוכיח את הפגיעה בזכות הופכת לדחוקה, במיוחד לאור העובדה שבמצב המשפטי הקיים נטל הוכחת הפגיעה מוטל על העותרים. מבחינה זו, הזכות לקיום בכבוד במשפט החוקתי הישראלי נותרה במידה רבה חלולה. מאמרו של אהרון ברק הוא הזדמנות לחדש את הדיון בתוכנה של הזכות לקיום בכבוד ובהיבטים הקשורים לאופן הוכחת הפגיעה בה. ברשימה קצרה זו אנו מבקשים לסמן נתיב אפשרי ליציאה מהמבוי הסתום בהשראת מודל של הזכות לקיום בכבוד שפותח במשפט החוקתי הגרמני. אנו סבורים כי מודל זה, כפי שיוצג מיד, מציע הבנה נכונה ומלאה יותר של מושג כבוד האדם בהקשרו החברתי, וחשוב מכך, הוא יוצק תוכן קונקרטי באשר לחובות שזכות חוקתית זו מטילה על המחוקק בתחום ההליכי, תוך הטלת הדרישה להוכיח את מספיקותן של הגמלאות על המדינה. אנו סבורים כי צעידה בנתיב זה יכולה למלא את החלל שנוצר בפיתוח הזכות לקיום בכבוד במשפט הישראלי ולהוות בסיס להגנה חוקתית של ממש גם על זכויותיהם של אנשים החיים בעוני.