התוקף ההלכתי של חוק המנוגד לשיקולי צדק

תקציר

תקציר בעברית:מעמדו של הדין האזרחי, היינו: החוק והפסיקה האזרחיים, הוא מהאתגרים המרכזיים הרובצים לפתחם של פוסקי הלכה בימינו. יש פוסקים ודיינים השוללים בכל תוקף הכרה הלכתית בדין האזרחי, ובכלל זה אימוץ (אפילו חלקי) שלו בפסיקתם. דיינים אחרים מוכנים להכיר, במידה משתנה, בתוקפו של הדין האזרחי, ומוכנים לאמץ אותו או את חלקו – בהתאם לעמדתו של הפוסק ובהתאם לנושא שעל הפרק – כחלק מההכרעה ההלכתית במקרה הנידון. הם עושים זאת באמצעות מגוון כלים וכללים הלכתיים, ובהם: "דינא דמלכותא דינא", "מנהג המדינה", תקנות קהל, הסכמה מפורשת של הצדדים או הסכמה מכללא שלהם. המאמר הנוכחי עוסק בשאלה באיזו מידה דוחה ההלכה חוקים ופסיקה אזרחיים לאור שיקולי צדק, זאת בהנחה שקיימת הסכמה עקרונית לאמץ את הדין האזרחי. כלומר, כיצד נוהגים דיינים ופוסקים כאשר חוק, כולו או חלקו, נראה להם בלתי צודק, או כאשר יישומו במקרה מסוים נראה להם בלתי צודק: האם בכל זאת הם מאמצים אותו או שהם מסרבים לעשות זאת, ומה נימוקיהם. הדעות חלוקות בעניין זה. יש דיינים הסוברים כי אימוץ החוק כפוף לשיקולי צדק. כמה מהם מסרבים לפסוק על פי חוק, כולו או חלקו, כאשר תוכנו נראה בעיניהם בלתי צודק (הרבנים עוזיאל, מ"י מאזוז ודב ליאור). ויש מהם שנוקטים גישה שלפיה גם כאשר תוכנו של החוק צודק באופן כללי, אם יישומו במקרה הנידון יביא לתוצאה שאינה צודקת בעיניהם, אין לתת לו תוקף. שני ביסוסים הלכתיים נותנים הדיינים לגישה האחרונה. האחד, אף על פי שיש תוקף הלכתי לחוק האזרחי, רשאי הדיין לפסוק במקרה הנידון שלא לפי החוק מכוח סמכותו לפסוק על דרך "פשרה" ולא לפי דין תורה (הרב דב ליאור). הביסוס ההלכתי השני לגישה זו מושתת על תשובת החתם-סופר, שלפיה יש לתת תוקף לחוק אם גם חכמי ההלכה היו מתקנים, היינו: מחוקקים, אותו. מתשובה זו מסיקים שני דיינים ברשת בתי הדין "ארץ חמדה - גזית" (הרבנים יוסף כרמל וסיני לוי), כי גם אם חוק מסוים ראוי באופן עקרוני, רשאי דיין לאמצו "באופן ביקורתי, על פי שיקול דעתו". כלומר, אם הדיין סבור שבמקרה מסוים יגרום החוק לעוול, אל לו לפסוק לפי החוק, שכן חכמי ההלכה לא היו מחוקקים חוק שיחול במקרה כזה ויגרום לחוסר צדק. לעומת דעות אלו, יש דיינים הסוברים כי יש לתת לחוק האזרחי תוקף מכוח "דינא דמלכותא" או "מנהג המדינה" גם אם החוק מנוגד לשיקולי צדק (הרב מטשעבין והרבנים יצחק יעקב וייס, יעקב ישעיה בלוי, חיים דוד הלוי ויוסף אליהו הענקין – בנוגע לחוקי הגנת הדייר, והרב אוריאל לביא – בנוגע לחוק המתווכים במקרקעין). דבריהם מתייחסים לשני סוגי חוסר הצדק שנזכרו לעיל: האחד, תוכן החוק אינו צודק במציאות העכשווית, למשל עקב שינוי הנסיבות מאז חקיקתו; והסוג השני, החוק צודק וראוי אולם יישומו במקרים מסוימים גורם לתוצאה שאינה צודקת. הנימוק של שניים מן הדיינים לגישה זו הוא שכך טבעו של כל חוק, שהוא עלול לגרום לחוסר צדק במיעוט מן המקרים, ולכן אין בכך כדי לשלול את תוקפו (הרב ח"ד הלוי בישראל, והרב הענקין בארה"ב). בסיכומם של דברים, המאמר טוען כי רבים מהפוסקים והדיינים המכירים בתוקפו ההלכתי העקרוני של הדין האזרחי מקבלים אותו בצורה המאפשרת גמישות מסוימת במידת החלתו. לעניות דעתנו יש בכך טעם רב, שכן גמישות זו מאפשרת לקבל את החוק אך בד בבד לבחון את התאמתו למערכת ערכיה של ההלכה. ומכל מקום, אנו מציעים במאמר להימנע מגמישות מופרזת, שעלולה לפגוע בתכלית שלשמה נועד החוק, ואשר מקובלת כאמור גם על פוסקי הלכה אלו.