'מנהג' ומקומו במדרג הנורמות של 'תורה שבעל-פה'

תקציר

שגור בפי הכל ש'מנהגן של ישראל תורה', ו'המנהג מבטל את ההלכה', ש'הכל כמנהג המדינה', ו'כשהלכה רופפת בבית-דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג ונהוג'. כל אלה מבטאים, לכאורה, את עליונותו של מנהגם של הציבור, של בני העם, על פני ההלכה, והרי זו עובדה שיש בה כדי להתמיה את מי שבעיניו, מקומה של ה'הלכה' במדרג הנורמות שראוי שיהיה גבוה מזה של ה'מנהג'. יש לשאול אפוא: מניין בא כוחו של המעשה הנעשה בהתמדה כלשהי על-ידי העם (או על-ידי חלקו) כדי להקנות לו תוקף, ואף תוקף כזה העולה על ההלכה, זו הנפסקת על-ידי המוסדות המוסכמים לפסוק את ההלכה? מניין לעם (או לחלקו) כוח לכונן חוק או לבטלו? ממילא עולות לשיטה המקובלת גם שאלות מתבקשות: מהו המנהג הראוי ומהו המנהג שיש לדחותו? ממתי תיחשב התנהגות החוזרת על עצמה כ'מנהג'? מי הם הנוהגים? וכדומה.