העברת ריבונות בשטחים מאוכלסים מישראל למדינה פלסטינית: נקודת-מבטו של המשפט הבין-לאומי

תקציר

האם רשאית מדינת ישראל להגיע להסכם עם מדינה פלסטינית עתידית במסגרתו תועבר הריבונות על שטחים המאוכלסים באזרחים ישראלים-פלסטינים מישראל לפלסטין? בהינתן תשובה חיובית לשאלה זו – מהם התנאים המחייבים את המדינה במסגרת הסכם שכזה? מאמר זה מנסה לענות על השאלות שלעיל מנקודת מבטו של המשפט הבינלאומי. המחברים סוקרים תקדימים היסטוריים, פסיקות של טריבונלים בינלאומיים, אמנות בינלאומיות וכן דיונים לקראת גיבושן של אמנות חדשות. הם מעמידים שאלות אלה גם מול איסור האפליה והזכות להגדרה עצמית המוכרים במשפט הבינלאומי. מסקנתם כי מהלך שכזה הינו אפשרי מבחינת הדין הבינלאומי, ולמדינה עומדת הזכות להחליט עליו בדרכים המקובלות במשפט החוקתי המקומי, אף ללא עריכת משאל-עם בין יושבי השטח. יחד עם זאת, מהלך שכזה מחייב את המדינה לעמוד בכמה תנאים מחמירים, שהמרכזי שבהם הינו מתן "זכות בחירה" ליושבי השטח באשר לאזרחותם ולמקום מגוריהם. המאמר מתאר את התפתחותה של "זכות הבחירה" לאורך השנים. המחברים טוענים שבעת הזו, לאור התפתחויות במשפט הבינלאומי, תידרש ישראל להעניק לתושבים "זכות בחירה רחבה" שעיקרה היכולת לבחור בין מעבר להתגורר בתחומי מדינת ישראל בגבולותיה החדשים, לבין הישארות בשטח המועבר תוך שמירה על האזרחות הישראלית. מסקנה זו מעוררת ספק בדבר יכולתו של המהלך להשיג את המטרות הדמוגרפיות להן מייחלים תומכיו. לקראת סוף המאמר מעירים המחברים הערות ראשוניות לגבי סוגיה זו מכיוונו של המשפט החוקתי הישראלי.