לקראת הצבת הילד במשפחתו במוקד סוגיית האימוץ – מפנה חיוני להרחבת האימוץ להורים להט"בים

תקציר

תקציר בעברית:במרכז השיח המשפטי והחברתי בסוגיית האימוץ עומדים שני מושגים: "טובת הילד" ו"זכויות ההורים". השימוש בשני מושגים נפרדים כבסיס להערכת הקשר בין הורים לילדים, נובע מההסתמכות על אמות מידה שהן חיצוניות לקשר זה ומתאפשר בשל הסתמכות זו. זכויות ההורים מוגדרות על פי נורמות חברתיות שמתייחסות אל גורמים קבועים, כמו מגדר, ועל פי אמות מידה מדעיות-כביכול, כמו מבנה אישיות, אולם העמדה הערכית שביסוד המונח "טובת הילד" מוסווית על ידי ייחוסו לצרכים מולדים ואוניברסליים. הערכת זכויות ההורים על פי נתונים אישיים קבועים מאפשרת להחליט על זכויותיהם ללא התייחסות אל ההשלכות של החלטה זו על הילד; ואילו הגדרת טובת הילד על פי צרכים מולדים, שהם מוחלטים, מאפשרת לאכוף את השיקולים הנובעים ממנה על זכויות ההורים, אשר בהגדרה נחשבות יחסיות. אמות המידה מורכבות מנתונים קבועים מראש, הגלומים באישיותם או בעצם היותם, הן של ההורים והן של הילדים. אמות מידה אלה מקלות מאוד על החלטות בסוגיית האימוץ שמחייבות חיזוי – מה שהיה הוא שיהיה. הן מתעלמות מן ההקשר הסביבתי שבו מתהווים היחסים בין ילדים להוריהם ומן היחסים עצמם. לא רק זאת אלא, כפי שנראה להלן, הבידול בין שני המושגים – טובת הילד וזכויות ההורים – מצביע על עימות מבני, ומחייב היענות לצרכים של האחד במחיר פגיעה בצרכים של האחר. בעולם המערבי האימוץ מכוון לפתור את בעיותיהן של שתי קבוצות: הקבוצה האחת – שבה האימוץ מכוון לפתור את בעיית גידולם של ילדים שהוריהם אינם מוכנים או אינם יכולים לגדלם, והקבוצה השנייה של מבוגרים שרוצים לגדל ילדים ואינם יכולים להולידם, או מעדיפים שלא להוליד אך מעוניינים לגדל ילדים. לעימות בין זכויות ההורים לבין טובת הילד יש השפעה מכריעה על שתי הקבוצות. מרבית הלהט"בים המועמדים לאמץ משתייכים לקבוצה השנייה, שבה האימוץ מתבקש כדי לממש את רצונם לגדל ילדים. כפי שנטען להלן, הדיון בזכויותיהם להפוך להורים ולגדל ילדים בדרך של אימוץ, מתמקד בנטייתם המינית, ולא ביכולתם לדאוג לשלומו ולרווחתו של הילד, ובכך הוא מייצג את ההשלכות הפוגעניות של הבידול בין המושגים "זכויות ההורים" ו"טובת הילד" על הליך קבלת ההחלטות בנוגע לאימוץ. בפרק זה נציע להמיר את התפיסה שעומדת ביסוד המובחנות והקיבוע של המושגים, בתפיסה שמדגישה את ההתכוונות של הורים, ושל אלה המיועדים להיות הורים, אל גידולו של ילד ואל ההזדקקות המולדת והמתפתחת של הילד ליחסים מגנים ומטפחים עם מבוגרים. הצבת ההתכוונות ההדדית במוקד סוגיית האימוץ מערערת על הקיבוע של הערכת ההורים על בסיס תכונותיהם ומחייבת להגדיר את טובת הילד מתוך ההקשר של יחסיו עם המבוגר שלהגנתו ולטיפולו נזקק הילד. המושג "הזכות ליחסים" כשהיא מיוחסת הן לילד והן להורים מאפשר לייצג תפיסה זו. תפנית זו מאפשרת את ביטולה של ההבחנה המובנית בשיח בין טובת הילד לבין זכויות ההורים ומאפשרת להתייחס גם אל הסביבה שנושאת וקובעת את הנורמות החברתיות שבה נרקמים היחסים של משפחת הילד. הצעתנו מכוונת הן למצבים שבהם מדובר באימוץ על ידי "גורם שלישי" שמוסדר על ידי מערכת האימוץ, והן במצבים שבהם האימוץ מתבקש כדי לתת חותמת חוקית למערכת יחסים קיימת ומתפקדת ממילא, ולמסדהּ כיחסי הורות משפטית מלאה לכל דבר ועניין. אנו סבורים שהצעתנו דרושה מאחר שבשני המצבים הבידול בין "טובת הילד" לבין "זכויות ההורים" מונע ראייה רב-ממדית של מערכות היחסים – אלה שעשויות להתרקם ואלה שכבר קיימות. הצעתנו רלוונטית לכלל ההחלטות בדבר אימוץ, ולא רק לאימוץ על ידי הורים להטבי"ם. במובן זה, הדיון בסוגיית אימוץ על ידי להט"בים, הן כשהוא נוגע לזכויותיהם והן כשהוא נוגע לטובת הילד, הוא מקרה מבחן המחדד את הרכיב השלטוני הסמוי שמושגים אלה טעונים בו. בחסות המושג טובת הילד, כשהוא תלוש, לכאורה, מהקשר חברתי, שולטת החברה בכך שהיא יוצרת משפחות, שעל פי השקפתה הן ראויות, ובכך שהיא מדירה מבוגרים שאינם עונים על הנורמות החברתיות המקובלות ומטילה ספק בכשירותם לשמש הורים מאמצים. בפרק זה אנו מתכוונים להראות שנורמות אלו מצויות במוקד מדיניותה של מערכת האימוץ בארץ, והן משליכות, כאמור לעיל, על הערכת טובת הילד, ומגבילות מאוד את אפשרות האימוץ על ידי להט"בים.