המרוץ לעברת ההריגה - משמעות הסכמת הקרבן לסיכון עצמי במשפט הפלילי

תקציר

תקציר בעברית:ב-3 במרץ 2008 נערכה במעלה כביש קוליץ תחרות מכוניות בין המשיב בפרשת מרוץ המכוניות, אשר היה קטין באותה עת, לבין שני אנשים נוספים – פאדל ועמאר. התחרות נערכה בהסכמת הצדדים. במסגרת התחרות נהג המשיב במכוניתו ואילו עמאר (הנהג) ופאדל נסעו ברכב השני. שני הרכבים נסעו במהירות מופרזת. בשל מהירות זו איבד עמאר את השליטה ברכב והתנגש בעוצמה אדירה בעמוד תאורה. מן הפגיעה התרוממה המכונית באוויר, פגעה בלוח מודעות וניתכה אל קיר אבנים. עקב התאונה נהרגו עמאר ופאדל. המשיב, אשר השתתף כאמור בתחרות, לא היה מעורב בתאונה במישרין אך הועמד לדין בין היתר בגין עבֵרת ההריגה מכוח סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי זיכה את המשיב מעבֵרת ההריגה והרשיע אותו, בין היתר, בעבֵרה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה מכוח סעיף 332 לחוק העונשין. על פי קביעת השופט סולברג (בשבתו בבית המשפט המחוזי) אמנם התקיים קשר סיבתי עובדתי בין הסכמת המשיב להשתתף במרוץ לבין התאונה, אולם לא התקיים הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. השופט סולברג נימק את החלטתו בכך שנקודת המוצא בדין הפלילי היא אחריותו האישית של האדם למעשיו, ובמקרה זה הסכימו המנוחים באופן אוטונומי לעריכת המרוץ בלא כפייה ובלא שידול מצדו של המשיב. בהליך הערעור שהוגש לבית המשפט העליון על ידי המדינה, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי והרשיע את המשיב בעבֵרת ההריגה על פי דעת הרוב של השופטים עדנה ארבל ואליקים רובינשטיין אל מול עמדת המיעוט של השופט הנדל. מניתוח פסק הדין עלה שלדעת השופטים ארבל ורובינשטיין עצם מימוש הסיכון על ידי המנוחים לא הביא לניתוק הקשר הסיבתי המשפטי, ואילו לפי השופט הנדל, מימוש הסיכון על ידי המנוחים במקרה דנן כן הביא לניתוק הקשר הסיבתי המשפטי. בשל כך קבע השופט הנדל כי במקרה זה המנוחים הרגו את עצמם (וגם אם היה קשר בין פעולת המשיב לבין מותו של המנוח, הרי אין מדובר בקשר הגורר אחריות), ואילו ארבל ורובינשטיין סברו כי בשל השתתפותו במרוץ, המשיב תרם תרומה מכרעת למותם של המנוחים והיה ראוי להרשיעו בעבֵרת ההריגה. המאמר מצביע על כך שמקרה זה מעורר שאלות היורדות לבסיס המשפט הפלילי אשר לא באו לידי ביטוי ברור בפסק הדין: מיהו בעל האינטרס המוגן בעבֵרת ההריגה? מהו תוכן האינטרס המוגן שבעברה זו? ומהי משמעות ההסכמה האוטונומית של הנפגע להסתכן סיכון עצמי העלול להביא למוות? בהקשר זה אף עולה שאלה ספציפית הנוגעת לגישה המזכה: מדוע הסכמה להסתכן במוות מועילה במקרה זה (מרוץ מכוניות) ואילו במקרים אחרים היא איננה מועילה (כאשר מדובר בהמתה ישירה של הנפגע)? למאמר זה שני חלקים: החלק הראשון מבקר הן את נימוקי ההרשעה בעברת ההריגה והן את נימוקי הזיכוי שניתנו בערעור בפרשת מרוץ המכוניות. החלק השני מציג שני נימוקים נורמטיביים-קונספטואליים מדוע היה ראוי לזכות את המשיב מעבֵרת ההריגה.